למידה איכותית / רפי זברגר

פסחים לב ע''א 
 

הקדמה

למדנו בשלהי הדף הקודם את המשנה הבאה:
האוכל תרומת חמץ בפסח, בשוגג - משלם קרן וחומש, במזיד - פטור מתשלומין ומדמי עצים.
ישראל (ולא כהן) האוכל חמץ שהוא תרומה בפסח עבר על שני איסורים: אכילת חמץ בפסח ואכילת תרומה לזר.
המשנה מבדילה בין האוכל בשוגג או במזיד לעניין איסור אכילת תרומה. שהרי אוכל תרומה בשוגג חייב בקרן וחומש וחיוב זה אינו ''דין ממוני'' אלא מהווה כפרה (שהרי חיוב חומש אינו חיוב ממוני), לעומת אוכל תרומה במזיד אינו מתחייב בחומש אלא רק בקרן, ולכן זהו חיוב ממוני. משכך, ברורה האבחנה של המשנה. אכילת תרומת חמץ בפסח בשוגג (אכל תרומה בשוגג, אף שאכל את החמץ בפסח במזיד) תחייב כרגיל גם קרן וחומש, למרות שהחמץ בפסח אינו שווה (שהרי הוא אסור בהנאה) שהרי יש בכך כפרה על מעשהו . לעומת זאת, אוכל תרומת חמץ בפסח במזיד, אינו מתחייב כלל, כיוון שהוא כאילו לא אכל ''דבר בר שווי''. ומכיוון שכל חיובו אינו אלא ממוני, אין לו חיוב להשיב מאומה, וגם לא חייב להשיב את שווי ההנאה שלה (שוויים כדי להסיק עצים), כיוון שכאמור אין לחמץ בפסח שווי ממוני כלל. 
 

הנושא

איבעיא להו: כשהוא משלם, לפי מדה משלם, או לפי דמים משלם?
שואלת הגמרא על התשלום אשר למדנו באכילת תרומת חמץ בשוגג. האם חיוב תשלום קרן והחומש הוא תלוי כמות (צריך להחזיר אותה כמות שאכל, ללא תלות בשווי), או שמא חייב להחזיר פירות לפי הערך הכספי שאכל. רש''י מוסיף כי שאלת הגמרא דווקא על שוגג, שם חייבה התורה להחזיר פירות (''ונתן לכהן את הקודש"), ולא באכילת תרומת חמץ במזיד, שם התורה חייבה להשיב (''ישיב" לרבות אפילו שווה כסף), ולכן וודאי מדובר על שווי ממוני ולא כמותי. 
כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא - לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים, דלא גרע מגזלן, דתנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.
הגמרא מסייגת את השאלה רק לצד אחד של הבעיה. שהרי אם תרומת חמץ שאכל בשוגג, הייתה שווה ארבעה זוזים בעת אכילתה, ובזמן התשלום היא שווה רק זוז אחד, אין ספק שצריך לשלום ארבעה זוזים, כמו שגזלן משלם ''כשעת הגזלה''. זאת כיוון שבנוסף לדין הכפרה שיש בהשבת אכילת תרומה, יש גם דין השבת גזלה, ומדין זה חייב לשלם כשעת הגזלה. 
כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה מאי? לפי מדה משלם, דאמר ליה - גריוא אכל גריוא משלם, או דילמא לפי דמים משלם - בזוזא אכל בזוזא משלם.
מצמצמת הגמרא את השאלה לכיוון השני בלבד. כאשר בזמן אכילה התרומה הייתה שווה זוז, ועתה, בעת התשלום שווה ארבעה זוזים: אם נאמר שהחיוב הוא כמותי, הרי שחייב להחזיר אותה כמות שאכל, למרות שוויה הגבוה בעת התשלום. אך אם החיוב הוא לפי ערך הכסף, הרי שיש לישראל להחזיר לכהן בשווי זוז, כפי הערך בזמן האכילה. 
אמר רב יוסף: תא שמע, אכל גרוגרות ושילם לו תמרים - תבא עליו ברכה. אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם, אמטו להכי תבא עליו ברכה - דאכיל גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא יהיב גריוא דתמרים דשויא ארבעה, אלא אי אמרת לפי דמים משלם, אמאי תבא עליו ברכה? בזוזא אכל בזוזא קא משלם.
מנסה רב יוסף לפשוט את הבעיה מברייתא הקובעת כי ישראל אשר אכל תרומה של תאנים יבשות (גרוגרות) ומחזיר לכהן תמרים איכותיים, ''תבוא עליו ברכה''. רב יוסף מסיק מכאן כי הברייתא סוברת שיש להחזיר לפי כמות. 
הסבר: כמות של תמרים שווה הרבה יותר, מאותה כמות של תאנים יבשות, ולכן ברור מדוע ''זוכה לברכה''. אך אם הישראל מחזיר לכהן לפי שווי, הרי כשמחזיר לכהן תמרים בכמות קטנה יותר, לפי השווי של התאנים היבשות, לא ברור מדוע מגיעה לו ברכה. מסקנה: תשלום לפי כמות, ולא לפי ערך. 
אמר אביי: לעולם - לפי דמים משלם, ואמאי תבא עליו ברכה? דאכל מידי דלא קפיץ עליה זביניה, וקא משלם מידי דקפיץ עליה זביניה:
אביי דוחה את ההוכחה של רב יוסף, וסובר כי ניתן להסביר את הברייתא גם לשיטה שההחזר הוא לפי דמים. 
אמנם כמות התמרים תהא קטנה יותר ושווה בערכה, לתאנים יבשות באותה כמות, אך ''שווי שוק'' שלה גבוה יותר. שהרי תמרים הינם פירות הנקנים יותר, ולכן הם ''שווים'' יותר ולאור זאת מגיע ברכה לישראל המחזיר תמרים במקום תאנים יבשות. 
 

מהו המסר

עיקרון של תשובת אביי מוכרת לנו מ''מחירי השוק''. אנו יודעים למשל, כי מכונית שיש לה ביקוש נמכרת יותר מהר, ממכונית אחרת ש''אין לה שוק'', גם אם ערכם של שתי המכונית שווה. וכן הלאה בכל ענייני המסחר השונים. 
במילים אחרות, ניתן לומר כי איכות המוצר מקנה לה יתרונות גדולים יותר מן הערך הכספי שלו.
עיקרון זה מלמד אותנו גם בתחומים אחרים בחיים, לבחון דברים לא רק לפי שוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, לפי איכותם. נציג רק דוגמא קטנה אחת מתחום החינוך. מורה יכול ללמד ולהעביר את החומר הנלמד באופנים רבים. אינו דומה מורה המקריא את מתוך דפים ומכתיב לתלמידיו את החומר, למורה המעביר את החומר, תוך כדי שיתוף התלמידים, הבאת דוגמאות, שימוש באמצעים דידקטיים המגרים את הלימוד ועוד ועוד. שני המורים מלמדים. שני המורים מעבירים את החומר הנלמד, ואולי התלמידים של שני המורים יקלטו את החומר הנלמד. אך אינו דומה קליטה והפנמה של חומר תוך כדי גירוי ושיתוף של התלמידים, לקליטה יבישה של החומר. איכות מול כמות. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]