דפוסי לימוד / רפי זברגר

פסחים לא ע''א - ע''ב 
 

הקדמה

ישנה מחלוקת אמוראים לגבי חיוב חלה ב''מעשה אילפס'' - נעשה בקדירה על גבי האש, ולא נאפה בתנור:
אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן, ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה.
ריש לקיש ורבי יוחנן מתייחסים למשנה במסכת חלה (א', ד') המפרטת סוגי תבשילים או מאפים אשר אינם מחייבים בהפרשת חלה. נלמד את המשנה המוזכרת בגמרא לפני מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן:
הסופגנין, והדובשנין, ואיסקריטין, וחלת המסרת, והמדומע - פטורים מן החלה.
סופגנין – לחם העשוי כספוג (אולי דומה לסופגניות הנאכלות בחנוכה), דובשנין ואיסקריטין – בצק המטוגן בדבש (אולי דומה לדובשניות), חלת המסורת – לפי הסברו של רבי יהושע בהמשך הגמרא, הינו בצק אשר ''חלטו'' אותו במים רותחים, ומכיוון שאינו נאפה בתנור אינו מחויב בחלה (רש''י).
על משנה זו אמר ריש לקיש שכל המינים שהוזכרו במשנה זו הינם "מעשה אילפס", הנעשים על גבי קדירה באש ולא בתנור ולכן אינם מחויבים בחלה. רבי יוחנן חולק עליו וסובר כי גם מעשה אילפס מחויבים בחלה, והפטור של המינים הללו, כיוון שנעשו ע''י חום השמש, ולכן אינם חשובים לחם המחייבים בחלה.
 

הנושא

הגמרא דנה על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ובין היתר מספרת את המעשה הבא: 
יתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא, ויתיב רבי זירא קמיה דעולא. אמר ליה רבה לרבי זירא: בעי מיניה מעולא: הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו? אמר ליה: מאי אימא ליה? דאי אמינא ליה, אמר לי: הי ניהו מעשה אילפס.
ישיבת החכמים בבית המדרש, הייתה לפי רמת הידע והחוכמה שלהם. בסיפור המעשה שלנו ישבו רבה ורב יוסף מאחורי רבי זירא (שהיה ככל הנראה גדול מהם), ורבי זירא עצמו ישב לפני עולא (שהיה כנראה גדול מרבי זירא).
רבה ביקש מרבי זירא רבו (לאור העובדה שישב מאחוריו) שישאל את עולא (רבו של רבי זירא): מה הדין אם אדם מדביק את הבצק בתוך האילפס, והאש מחממת את הבצק מחוץ לאילפס, האם תוצרת זו תיחשב כלחם (כנראה לגבי הפרשת חלה) או לא. רבי זירא ענה מיד לרבה ואמר לו כי אין טעם לשאול את עולא שאלה זו. שהרי זו בדיוק צורת עשייה של ''מעשה אילפס'', ואופן זה כידוע נמצא במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כמוסבר בהקדמתנו. 
אמר ליה רב יוסף לרבי זירא: בעו מיניה מעולא: הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מהו? אמר ליה: מאי אימא ליה? דאי אמינא ליה, אמר לי - רוב עניים עושין כן.
רב יוסף התלמיד השני של רבי זירא המשיך וביקש מרבי זירא לשאול את עולא, לגבי מקרה דומה לשאלת רבה. במקום אש רגילה של עצים בשאלת רבה, כאן, האדם החזיק אבוקה בידו וכך חימם ובישל את מעשה האילפס.
על שאלה זו השיב רבי זירא באותו אופן, ואמר לרבי יוסף כי ''אין מה לשאול'', התשובה ברורה: גם אופן זה הינו מעשה אילפס של בני עניים, שאין להם עצים להסקה, ומשתמשים באבוקה כדי לבשל את מעשה האילפס, ולכן גם אופן זה נמצא במחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן.  
 

מהו המסר

נלמד ממעשים אלו מספר מסרים:
• רבה ורב יוסף לא שאלו בעצמו את עולא (רב של רבם) , אלא ביקשו כי רבי זירא רבם ישאל אותו. נוכל לחשוב על מספר הסברים לכך: 
    o הם "התביישו" לשאול רב בסמכות גבוהה מהם בכמה רמות. 
       אם אמנם זה ההסבר, ניתן ללמוד מכך שאין ''לקפוץ'' בשאלות ישר לרב הראשי, אלא יש קודם כל לשאול את הרב המקומי. 
    o ביקשו קודם לקבל "גושפנקא הלכתית" לשאלתם. 
       נלמד מכאן, כי יש "לאשש" את שאלתנו וספקותינו. לפעמים אנו מלבטים בשאלה, אשר על פניו אינה שאלה, כיוון שהתשובה ברורה וידועה. לכן, רצוי לברר וללבן ''בתוך           הבית'' את השאלה, ורק לאחר מכן ''לצאת החוצה'' ולשאול מקורות ידע נוספים. 
    o אלו היו "חוקי לימוד'' באותם בתי מדרשות. 
כדאי ליצור דפוסי לימוד והנהגה בכל מקום, אשר יסדרו את הלימוד וההפנמה של הדברים, כך שכל אחד יקבל מענה ותשובה לכל השאלות המטרידות אותו. 
• רבי זירא ידע את התשובה, ולכן לא שאל את עולא רבו. מכאן נלמד כי אין לשאול "שאלות מיותרות", אשר אנו יודעים את התשובה עליהן. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]