משל אכילת החמץ
הרב דב קדרון
פסחים מג ע"א
ב"הלכה ברורה" מובא פסק ההלכה של הרמב"ם בקשר לאכילה של תערובת חמץ בפסח: "אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת".
החמץ הוא משל ליצר הרע. מי שאוכל את החמץ עצמו, כמו שהוא, ללא תערובת של דברים אחרים, הרי הוא משל לאדם שנתון לגמרי לשליטתו של היצר הרע. אדם כזה חייב כרת, כלומר: הוא כורת ומנתק את עצמו ממקור החיים, כמו שדרשו חז"ל (שבת קה,ב) שמי שכועס ונותן לכעס להשתלט עליו נחשב כמו מי שעבד עבודה זרה. אדם שאין לו כל שליטה על יצרו, עד כדי כך שבא לידי כעס, הוא כמו מי שאוכל את החמץ עצמו ללא תערובת, שנתון לשליטה הגמורה של היצר הרע.
מי שאוכל את החמץ כשהוא מעורב עם דברים אחרים, זהו משל לאדם שלפעמים מתפתה ללכת אחר היצר הרע, אולם לא נתון לגמרי לשליטתו, בדומה להגדרת בעל התניא (פרק יב) את האדם הבינוני, שאין הרע מתגבר עליו, כי הוא יכול להתאפק ולהתגבר "ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו", אולם גם אם בכל זאת עבר עבירה אין הוא נתון לגמרי לשליטת היצר הרע, אלא יש ביכלתו להגביר את הטוב שבתוכו. אדם כזה אינו חייב כרת, כלומר אינו מנותק ממקור החיים, כי אין זמן שבו הוא נתון לגמרי לשליטת הרע, אבל הוא חייב מלקות על אותן עבירות שעבר.
