חשיבות ידיעת הפרטים / רפי זברגר

פסחים מג ע''א 
 

הקדמה

נלמד את המשנה הראשונה בפרק השלישי:
ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.
המשנה מפרטת מאכלים שעשויים מחמשת מיני דגן מעורבבים במים, ויש חשש שהחמיצו ולכן עוברים עליהם באיסור של ''בל יראה ובל ימצא'':
1. כותח הבבלי – תבשיל העשוי ממי חלב ופירורי לחם (מאכל זה בניגוד לכל שאר המנויים במשנה, מכיל חמץ ממש)
2. שכר המדי – שכר העשוי במדי ממי שעורים. 
3. חומץ האדומי – חומץ אשר עשו באדום המכיל גם מי שעורים. 
4. זיתום המצרי – תבשיל הנעשה במצרים המכיל שליש קמח שעורים, שליש כרכום ושליש מלח. 
5. זומן של צבעים – מי סובין (של אחד מחמשת מיני דגן) המשמש להכנת צבע אדום לצביעת עורות. 
6. עמילן של טבחים – פת העשויה מתבואה שלא הגיעה לשליש גידולה, שהטבחים מניחים על קדירה כדי לשאוב דרכה את הלכלוך הנשאר בתחתיתה של הקדירה. 
7. קולן של ספרים – דבק של רצענין העשוי מקמח שיפון. 
רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים.
רבי אליעזר מוסיף גם משחות נשים העשויות לצורך השרת שער.
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר בפסח.
המשנה מסיימת בכלל הקובע כי המינים המנויים לעיל במשנה, עוברים עליהם באיסור ''בל יראה ובל ימצא''. 
הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת:
ומסיימת המשנה ואומרת כי מאכלים אלו אסורים אף באכילה, אך אין עליהם חיוב כרת, כמו שיש על איסור חמץ גמור. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא הדנה בנושא הכלל ששנינו בסופה של המשנה
תניא, אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו "כל שהוא מין דגן" הרי זה עובר בפסח. למה מנו חכמים את אלו?
מקשה רבי יהושע: לאחר שלמדנו את הכלל בסופה של המשנה, מהו הצורך לפרט את כל המאכלים בתחילתה של המשנה? הרי ניתן ללמוד אותם מן הכלל הנ''ל.
כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן.
עונה הגמרא, כי יש משמעות להכיר גם את הפרטים כדי ''שיהיה רגיל ובקי" בשמות המאכלים המכילים האסורים על מנת לדעת לפרוש מהם. 
כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל, הוה בישרא בהדיה. אמר להו: קריבו לי מתכילתא. שמע דקאמרי קריבו ליה כותח, כיון דשמע כותח - פירש:
הגמרא מוכיחה את הרעיון שיש משמעות לזכירת שמות מאכלים אסורים, ממעשה באדם אשר גר בארץ ישראל והלך לבבל. ישב לאכול את הבשר שלו וביקש ממארחיו דבר מאכל כדי ללפת את הבשר. שמע שאומרים להביא לו כותח, ומיד הבין כי מדובר במאכל המכיל חלב ונמנע ולא אכלו. אם אדם זה לא היה בקי ויודע כי כותח הבבלי מכיל חלב, כנראה היה אוכל את המאכל שהביאו לו והיה נכשל במאכלות אסורים (בשר בחלב). 
מכאן למדנו שיש ענין להכיר את שמות המאכלים ולדעת את מרכיביהם. 
 

מהו המסר

הרעיון העומד מאחורי הכלל של ''כדי שיהיה רגיל בהן ובשמותיהן'' בעצם מלמד לא להסתפק בידיעת ה''כללים מלמעלה'', אלא לנסות וללמוד גם את הפרטים. לדעת ולהבין כיצד כל פרט משתלב ונארג עם הכלל. 
הדבר נכון לגבי מאכלות אסורים כפי שלמדנו זה עתה, אך נכון גם לגבי נושאים אחרים בחיינו כפי שהרב קוק כתב על הגמרא במסכת ברכות (ס''ג) האומרת: יכול כל הברכות כולן תהא להם תהלה אחת, תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה - על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.
ועל כך כותב הרב קוק בספרו ''עין איה'': 
באמת כשהדעה מתגדלת, כל הפרטים של דברים המסתעפים מהכלל הגדול הם הולכים ונבלעים בתוך הכלל, אם כן היה מקום לומר שכל הברכות כולם תהיה תהילה אחת כוללתם. אבל אמתת הדבר הוא, שלעולם לא יהיה אדם עומד על אמתת כל כלל גדול כי אם כשיבא לו בידיעת כל פרטיו, ואחרי שיתבונן ויכיר כל הפרטיות בבירור מפרוט, אז בהשיגו שכל אלה המון הפרטים, שכל אחד בפני עצמו הוא גם כן נעלה נשגב ונהדר, המה מתכנסים בתוך הכלל ובטלים בו בערך בלתי משוער, יתרומם רוחו ונפשו תתענג על ד'.
"ואני בד' אעלזה אגילה באלקי ישעי", על כן צריך האדם להעשיר את רגשי לבבו בידיעה והכרת המון פרטים, שכל אחד מהם מביא אל לבו דעה ורגש קודש חדש, ומכולם יבנו הכללים הגדולים המאירים בבתי נפשו, עד שיתכנסו כולם למושג אחד מלא אורה שאין לה קץ, כנחלים ההולכים אל הים. 
אבל על כל ברכה וברכה תן לו תהילה, ואז ימצא לך המדע הברור שהשם יתברך הוא מרומם על כל ברכה ותהילה. אבל הממהר להסתפק בכללים, והפרטים הם עפים לעיניו בלא עיון ולא עומק דעת נפש והכרה עמוקה של התבוננות מושרשת בלב, על ידי הבעת הדעות ברגשי קודש והשתפכות נפש בתורה בתפילה ובמעשים המכוונים אליהם, הוא ישאר עני ומדולדל גם מהכרת הכלל, ועושר הכלל יהיה רק לפי רוב הכחות הפרטיים.

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]