מדוע "אכילת כלב" נקבעה כמדד למה שראוי לאכילה?

הרב דב קדרון

פסחים מה ע"ב

חמץ שהתעפש עד כדי שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב – אין צורך לבער אותו בפסח. כמו כן לעניין טומאה, אוכל שאינו ראוי לאכילת כלב – אינו טמא.

מדוע נקבעה ההגדרה דווקא על פי אכילת כלב?

הבית יוסף (או"ח סימן קס) מבאר שזהו רק סימן, כלומר ההגדרה הבסיסית היא שכל מה שראוי לאכילת אדם נקרא אוכל, אולם כל זמן שדבר מסוים ראוי לאכילת כלב אז בשעת הדחק גם אדם יכול לאכלו, לכן נקבע שרק כאשר נפסל מאכילת כלב – בוודאי שכבר אין זה ראוי לאדם אפילו לא בשעת הדחק.

אולם תוספות (בכורות כג,ב ד"ה אחת זו) מבארים באופן אחר, שהפסול מאכילת כלב אינו רק סימן שדבר זה אינו ראוי לאכילת אדם, אלא זוהי סיבה בפני עצמה. לדעתם ההגדרה הזו נקבעה על פי אכילת כלב, משום שמצאנו בתנ"ך שגם אכילה של כלב נקראת אכילה, כמו שכתוב (מלכים ב ט, י): "וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים", לכן כל זמן שמאכל כל שהוא ראוי לאכילת כלב עדיין הוא בגדר אוכל, שראוי לאכילה.

בעל שו"ת בית אפרים (סימן מח) כתב שגם מה שראוי לאכילת חזיר נקרא אוכל, ולכן פסק לגבי מאלט (שעורים ששרו אותם במים), שהיו נותנים לחזירים, שצריך לבער זאת בפסח, כי אכילת החזירים היא כמו אכילת כלב, וזה נחשב לחמץ שראוי לאכילה. כלומר, לדעתו ההגדרה של חמץ היא כל דבר שראוי למאכל בעלי חיים המצויים, ולאו דווקא כלב.