מדוע יש סתירות בין פסקי המשנה ברורה?

הרב דב קדרון

פסחים מו ע"א

אדם שהולך בדרך והגיע זמן התפילה, צריך ללכת אפילו עד מרחק של ארבעה מילין כדי לחפש מים לנטילת ידיו לתפילה. כמו כן כאשר אדם רוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים – צריך ללכת עד המרחק הזה כדי ליטול ידיו, ואם אין מים מצויים לפניו במרחק כזה מותר לו לכרוך את ידיו במפה ולאכול את הלחם.

ב"בירור הלכה" מובא בשם בעל המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן קסג) שלצורך נטילת ידיים לאכילה לא מתחשבים במרחק, אלא בזמן של 72 דקות, ולכן אם אדם נוסע במכונית עליו להמתין ולא לאכול את הלחם אם יש אפשרות להשיג מים לנטילת ידיים במרחק של 72 דקות נסיעה. אולם בקשר לנטילת ידיים לצורך התפילה פוסק המשנה ברורה (סימן צב סקי"ז בשם הא"ר) שהדבר תלוי במרחק ולא בזמן הנסיעה, כלומר שאם יש מים בתוך מרחק של ארבעה מילין חייב להמתין עד שיגיע לשם ויטול את ידיו, ואם לא אין חייב להמתין עבור כך גם אם יכול לנסוע למקום רחוק יותר בתוך פחות מ-72 דקות ולהשיג מים.

לכאורה זו שאלה עקרונית, האם השיעור נקבע לפי המרחק או לפי זמן ההליכה או הנסיעה, והתשובה אמורה להיות זהה בשני העניינים, ויש כאן סתירה בפסיקת ההלכה בין שני מקומות במשנה ברורה, ואכן יש מרבותינו האחרונים שרצו ליישב את הסתירה ולחלק בין העניינים (אז נדברו ח"ו סימן ו). אולם יש לדעת שאכן יש סתירות בין פסקי המשנה ברורה במקומות שונים, כי בנו של החפץ חיים, ר' אריה ליב זצ"ל, כתב בזכרונותיו שחלקים שונים של המשנה ברורה נכתבו ועובדו על ידו ועל יד גיסו ולא תמיד היו מסקנותיהם להלכה שוות.