סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

האי מאן דשדא פיסא לדיקלא - תמר מצוי

 

"והקוצר. תנא: הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך" (שבת, עג ע"ב).

פירוש: שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את הקוצר. ועל מלאכת הקוצר תנא [שנינו] בתוספתא: הקוצר, והבוצר ענבים, והגודר בתמרים והמסיק בזיתים והאורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן, שכולן מלאכת קטיפת פרי. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי [מי שזרק צרור לדקל והשיר תמרים] חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום תולש, שהיא תולדת מלאכת קוצר ואחת משום מפרק, שהיא תולדת מלאכת דש, כלומר, הוצאת דבר הראוי לאכילה מתוך כיסוייו. ואילו רב אשי אמר: במקרה זה פטור, כיון שאין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך, ומלאכה שעושה אותה שלא כדרך המקובלת בעשייתה אינו חייב עליה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm          שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מהי פעולת "פירוק" התמרים לשיטת רב פפא?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.


לפני שנפנה לברר מהו "פירוק" התמרים נתייחס לפעולה המוזרה לכאורה שבה אדם זורק רגבי אדמה לדקל. אין ספק שמדובר בפעולה מכוונת שמטרתה לגדוד תמרים שאם לא כן הזורק יהיה פטור גם משום שזו "מלאכה שאינה צריכה לגופה" או משום "שאינו מתכוון" (הדבר תלוי בכוונת הזריקה). זריקת "פיסא לדיקלא" מוזכרת בהקשר אחר וגם שם הדובר הוא רב פפא: "אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא, ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול, באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא? מהו דתימא ככח כחו דמי, קמ"ל. אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא, ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא, ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול"(1) (מכות, ח ע"א). סוגיה זו מתארת את התוצאה של זריקת רגב האדמה כנשירת פירות מהדקל דבר התומך בפירוש רש"י בסוגייתנו (ראו להלן). כאמור, זריקת רגב האדמה לדקל נועדה לגרום לנשירת תמרים. פעולה זאת אופיינית דווקא לדקל משום שהוא גבוה וקשה לטיפוס (ראו בהרחבה במאמר "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים") ופירותיו מרוכזים בצמרת (ראו במאמר "ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא"). כך נוכל להבין היטב גם את בקשתה של האשה מאדם שהיה עסוק בגידוד: "ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא, אתאי ההיא איתתא, א"ל: שדי לי תרתי, אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה: שדי מישדא; אמר רב זביד: כל שדי מישדא לאו כלום הוא"(2) (קידושין, ט ע"א).

נחלקו הראשונים מהי פעולת הפירוק שביצע אותו אדם שזרק את הצרור לדקל. בשורות הבאות ננסה להבין את הריאליה של פעולה זו על פי שיטות רש"י ותוס'. מפרש רש"י: "מפרק - תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה, לשון פורק מן החמור דישקארגיי"ר (לפרוק בהמה ממשאה(3)) רבינו לוי, וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן, ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות. אין דרך תלישה ופריקה בכך - על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי, ותולש כלאחר יד הוא, ופטור".

כיום מקובל כמובן מאליו השימוש במונח מכבדות על מנת לתאר את תפרחת הדקל ואת מקבצי הפירות המתפתחים מהם. ההגדרה הבוטנית ל"מכבד" היא: "תפרחת שצירה הראשי מסתעף לענפים נושאי פרחים" (המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל (4). הגדרה זו מתאימה לתפרחות התמרים משום שגם בהם קיים ציר ראשי המתפצל לענפי משנה (שרביטים) הנושאים את הפרחים ולאחר מכן את הפירות) (תמונות 1-4). פרחי הנקבה הופכים בסופו של התהליך לפירות (על מבנה מכבדות התמר ראו במאמר "מכבדות ובהן תמרים"). בגמרא מוזכרים שמות נוספים המתארים את אשכולות התמרים, בשלבי התפתחות שונים, ואחד מהם הוא "כפנייתא". ייתכן ולא קיימת חפיפה מלאה בין השמות ובניגוד ל"מכבדת" שהיא שם כללי המתאר תפרחות זכריות ונקביות בכל שלבי ההתפתחות הרי שמשמעות "כפנייתא" מוגבלת יותר (ראו במאמר "רבי אילעאי קץ כפנייתא בבבל").

לשיטת רש"י פירוק התמרים מהמכבדות דומה לדישה שמשמעותה הפרדת גרגירי התבואה (חיטה ושעורה ועוד) מגבעולי השיבולים (הקש). השיבולת דומה למכבד אם כי פחות מורכבת. ההגדרה של השיבולת היא: "תפרחת של הדגניים שבה יושבות השיבוליות על הציר בלי אמצעות עוקצים". גרגירי התבואה מקבילים לתמרים בכך שהם נאכלים לאחר הפרדתם מהציר שעליו הם התפתחו. בשני המקרים הצירים אינם ראויים למאכל אדם. ההגדרה של דישה על פי ה"ויקיפדיה" היא (תרגום מאנגלית): "דישה היא התהליך שבו משחררים את החלק הנאכל של הגרגירים מהקש שאליו היו מחוברים. שלב זה בהכנת התבואה מתבצע לאחר ההבשלה. דישה איננה מסלקת את המוץ מהגרגירים". הגדרה זאת לענ"ד מדוייקת משום שלאחר הדישה רוב גרגירי התבואה עדיין מכוסים במוץ. הדבר בולט במיוחד בשעורה (ראו עוד במאמר "שעורה קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת").

בדומה לרש"י (בניגוד לשיטת רבינו שמואל להלן) פירש גם הרמב"ן אלא שלדעתו מדובר בשני שלבים כאשר ההפרדה של התמרים מתרחשת לאחר הנפילה: 

"הא דאמרינן במאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום מפרק, פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל, ותמה אני בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים, אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן, שמחמת דשדא פיסא דיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות והיא תולדה דדש".

תוספת הסבר אנו מוצאים בפירוש הר"ן: 

"גמרא. אמר רב פפא האי מאי דשדא פסתא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים. פרש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל. ולא נהיר דאי הכי מאי איריא תמרי בוצר וגודר ומוסק ואורה לחייב נמי תרתי אלא דוקא בתמרים הוא דמחייב תרתי לפי שהן באילן כעין אשכל וכשאשכל נתלש מן האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקין התמרים מן האשכל חייב משום מפרק".

הר"י במקום דוחה את פירוש רש"י ולדעתו מדובר בהפרדת קליפת התמר:

"ואחת משום מפרק - אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת".

הריטב"א פירש בדרכו של רבינו שמואל אלא שהוא מגדיר במפורש מהי לדעתו דישה בחיטה: 

"האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק. פרש"י ז"ל מפרק מן האילן פירות שעליו, והקשו בתוספות דא"כ אין לך תולש שאינו חייב שתים, ועוד דלא דמי לדש כלל שנוטל החטים מן הקליפות, (א"ה, כאן חסר, ועי' בתו' וברמב"ן), ודמי למפרק שהוא תולדה דדש שמפרק החטים מן הקשין שהם בתוכם".

ניתן להבין את מחלוקת ראשונים זו כמחלוקת בהגדרת מלאכת הדישה. לשיטת רש"י הפרדת החטים "מן הקשים שהם בתוכם" כלומר הפרדת הגרגירים מהמוץ העוטף אותם איננה דישה. דישה לדעתו היא הפרדת החלק הנאכל (תמרים וגרגירי חיטה) מהגבעולים (מכבדות וקשים). לרבינו שמואל הדישה היא הפרדת הגרגירים מהמוץ וכך גם הפרדת התמר מקליפתו הדקה. הסבר זה לא מתיישב עם הדגש שניתן בגמרא, הן בסוגייתנו והן בסוגיה במכות העוסקת בהלכות רוצח, דווקא לנשירת התמרים ("אתר תמרי") ולא לקילופם.

רשימה זו נכתבה בעקבות שאלתו ובזכותו של יהודה גולדברג – ישיבת "ברכת משה":

שאלה: במסכת שבת דף עג,ב לקראת סוף העמוד, רב פפא אומר שמי שזרק אבן על תמר חייב משום מפרק, תוס' במקום חולק על ההסבר של רש"י ומסביר שהוא פירק את התמר מקליפתו העליונה, האם יש דרך להסביר את הפירוש של תוס' עם התמרים שיש לנו? מכיוון שלפי מה שהסתכלנו באינטרנט ומההיכרות במציאות עם התמרים, אין לתמרים קליפה נוספת מלבד הקליפה הדקה והראויה לאכילה שאותה אי אפשר להסיר ע"י זריקת אבן...

בנוסף האם תוס' בכלל הכיר את התמרים ואיך הם בנויים? הרי באירופה הם לא יכלו לגדל תמרים מכיוון שהארצות קרות מדי. (תוס' רא"ש על המקום ד"ה ואחת מביא את הפירוש הקשה של התוס' ומוכיח אותו מגמרא בברכות ולא מזה שהוא ראה את התמרים וראה שכך הם בנויים, בשונה מהרמב"ם שחי בארצות חמות ודיבר על האשכולות של התמרים).

תשובה: אמנם ראשוני אשכנז לא ראו עצי דקל אך אין ספק שראו איורים שהגיעו מהמזרח. מסיבה זו אנו מוצאים אי דיוקים במה שקשור להתנהגות העץ(5) (ראו למשל כאן). אין ספק שהם הכירו את הפרי שהגיע לאירופה עם סחורות רבות אחרות מהמזרח (פלפל, קינמון ועוד ועוד). למיטב היכרותי עם פרי התמר יש לו קליפה דקה נפרדת שרבים אינם מעוניינים לאכול אותה ומקלפים אותה. אכן, בתמרים יבשים, לא ניתן להבחין בקליפה, ובוודאי להפריד אותה, אך בתמרים הלחים (במשפחתנו הם נאכלים בעיקר בר"ה) הם בולטים מאד (תמונות 5-6). לא רק שניתן לקלף אותם אלא שבלחיצה על הפרי החלק הבשרני מחליק בקלות החוצה מתוך קליפתו.

מי אני שאכניס ראשי בין רש"י ורבינו שמואל אבל עם תנא דמסייעא כרש"י אם הייתי נשאל אומר שדווקא תלישת תמרים מהמכבד (דומה לשיבולת) דומה יותר לדש. תוס' הרא"ש כתב לגבי הסרת הקליפה "והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת" אך, לענ"ד, לפירושו היה נכון יותר לומר שהסרת הקליפה היא "קילוף" ולא "דישה".
 

    
תמונה 1.  פריחה זכרית          צילמה: עידית רענן   תמונה 2.  פריחה נקבית

  

    
תמונה 3.    תמונה 4.

 

    
תמונה 5. תמרים מתוניס - זן Deglet          צילם: M. Dhifallah   תמונה 6. תמרים לחים לאחר קילוף 

  

 



(1) פירוש: אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא [מי שזרק רגב אדמה לדקל] ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול [והשיר תמרים מהעץ, והלכו התמרים ונפלו על אדם והרגו אותו], באנו בשאלה זו למחלוקת של רבי ורבנן [וחכמים] כשמבקע עצים וניתזת חתיכה מן העץ והורגת, שלדעת רבי גולה ולדעת חכמים אינו גולה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי זו לכאורה אותה מחלוקת, ומה צורך יש להשמיענו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] נפילת התמרים אינה נחשבת כדבר הנעשה מכוחו, אלא ככח כחו דמי [נחשב], וגם לרבי אינו חייב גלות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר נחשב כוח כוחו אלא מכוחו ממש. ושואלים: אם כן, אלא כח כחו לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], שבו גם הוא פוטר מגלות, היכן יש דוגמא לכך? ומשיבים: כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [שזרק רגב והיכה בעצם, בענף של הדקל ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [והלך הענף והיכה את אשכול התמרים] ואתר תמרי [והשיר תמרים], ואזול תמרי וקטול [והלכו התמרים והרגו], שזה נקרא כוח כוחו.
(2) פירוש: ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא [אדם אחד שהיה זורק, קוטף, תמרים מן הדקל]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: שדי [זרוק, קטוף] לי תרתי [שתים]! אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת [אם אזרוק לך האם תתקדשי] לי בהן? אמרה ליה [לו]: שדי מישדא [זרוק זרוק]. אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" ["זרוק זרוק"] לאו [לא] כלום הוא ואינה מקודשת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) "אוצר לעזי רש"י".   
(4) מאת נעמי פיינברון-דותן ואבינעם דנין, כנה, ירושלים תשנ"א.
(5) למשל כתב מהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים (סוכה לב ע"ב): "פרש"י והר"ן כו' ודבריהם תמוהים דאנחנו הדרים בא"י שדקלים מצויים בינינו עינינו הרואות כו' ובארצם של התוס' כיון שאין לולבים גדלים אלא שולחים להם מארץ רחוקה כו' סוברים דתחלת ברייתם כו' אבל בא"י ומצרים דשכיחי דקלים אנו רואים כו'".

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר