טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הלעיטה תיעה, חלתית ופלפלין, אכלה סם המות כשרה – ברדס הנזיר
"אמר שמואל: הלעיטה חלתית טרפה, מאי טעמא? דמינקבה להו למעיינה. מתיב רב שיזבי: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, הלעיטה תיעה, חלתית ופלפלין, אכלה סם המות כשרה ... מאי תיעה? אמר רב יהודה: עיקרא דמרירתא" (חולין, נח ע"ב).
פירוש: גמרא אמר שמואל: אם הלעיטה את בהמתו חלתית שהיא עשב חריף מאד הרי היא טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דמינקבה להו למעיינה [משום שהיא מנקבת את בני המעיים. מתיב [מקשה על כך] רב שיזבי ממה ששנינו בברייתא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, או הלעיטה תיעה (שיבואר עניינה להלן), חלתית ופלפלין, או אכלה סם המות הרי זו כשרה ... אגב הבאת ברייתא זו שואלים: מאי [מה פירוש] תיעה? אמר רב יהודה: עיקרא דמרירתא [שורש של ירק מר] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ברדס הנזיר (חונק הזאב) שם באנגלית: Monk's-Hood שם מדעי: Aconitum napellus
שם נרדף במקורות: תיעה?
הנושא המרכזי: לזיהוי ה"תיעא"
מלאכת זיהוי ה"תיעה" המוזכרת בסוגייתנו מעלה מגוון מסורות שלפחות חלקן קשור לגרסאות שונות בהגדרתו של רב יהודה: "מאי תיעה? אמר רב יהודה: עיקרא דמרירתא". המשותף לכל הגרסאות הוא המילה "עיקרא" שפירושה שורש אלא שהן חלוקות מהו אותו צמח. בגרסה שלפנינו נכתב "מרירתא" (ניסיון לזיהויה מפורט במאמר "אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא ובמרור מרירתא") ואילו לפני הערוך עמדה הגרסה "נוריתא". גרסאות נוספות הן "טורי" ו"מילחא". לסיבוך נוסיף גם את הגרסאות הרבות לשם "תיעה" שאותן מנה ח. י. קאהוט (ערך "תייה"): תייקא, תייה, תיה, תייא ותיאה. הערוך (ערך "תייה") אינו מפרש את השם ומפנה לערך "חלתית". בערך "חלתית" הוא מונה את המקומות שבהם הוזכרה החלתית ומסיים: " ... פי' בלעז לסר"א פודולינט"ו ובלשון ישמעאל חלתית" אך גם כאן לא פירש מהי תייה(1). ניתן להסיק מכאן שלדעתו התייה קשורה לחלתית בדרך כלשהי.
הרמב"ם בפיהמ"ש (טבול יום, פ"א מ"ה) כתב: "וחלתית הוא "אלחלתית" והתייה יש אומרים שהוא שרשי החלתית". זיהוי זה מבוסס על דברי רב יהודה על פי הגרסה שלפנינו המזהה את התיעה עם "עיקרא דמרירתא". "עיקר" הצמח הוא השורש ו"מרירתא" על פי הערוך היא החלתית.
רבי שרירא גאון זיהה את התיעה כ"אלמחרות" שהוא שורש של "כלך החלתית" (תמונה 1). על פי זיהוי זה הברייתא מונה בנפרד את החילתית (את עלי הצמח(2)) ואת השורש שלה ולגבי שניהם נאמר שהבהמה שאכלה אותם כשרה. זיהוי ה"תיעה" כשורש החלתית מהווה הזיהוי המרכזי של שם זה. הן התיעה והן החלתית שימשו לתיבול מאכלים: "ותיה "אלאנג'ד'אן" והרבה מתבלין את האכלין בארצות הקרות בתיה ופיגם וחלתית על אף שאין ריחן נעים, ודי בכך שהרופאים מזכירין אותן בספרי המזונות" (פיהמ"ש לרמב"ם, עוקצין, פ"ג מ"ה).
גם רש"י (חולין, נט ע"א) גרס "מרירתא" אלא שפירש באופן שונה: "עיקרא דמרירתא - שורש של תור"א". לעיל (חולין, נח ע"ב) פירש: "תיעא - תור"א בלע"ז ועשב מר הוא מאד וכל אלו קשין לה"(3). רבינו גרשום מאור הגולה (שם) גורס "עיקרא דטורי" ומפרש בדומה ללעז המובא ברש"י. ד"ר מ. קטן(4) מתרגם tore=אקוניטון, חונק-הזאב (צמח ארסי). המין ברדס-הנזיר (Monkshood) (תמונה 2) הנפוץ באירופה (Aconitum napellus) ומינים נוספים בסוג אקוניטון (Aconitum) מכילים ריכוז גבוה של אלקלואידים רעילים דוגמת ה - aconitine. הרעל מרוכז בעיקר בשורשים והפקעות דבר המתאים לביטוי "עיקרא דמרירתא". הביטוי "הלעיטה תיעה" רומז על האכלה של כמות גדולה של הצמח דבר המעורר שאלה כיצד הבהמה נותרה בחיים. מאידך גיסא לאור כך שאכילת כמות לתלית של אקוניטון גורמת למוות תוך שעות ניתן להסיק מתוך כך שהבהמה נותרה בחיים שלא תמות מאוחר יותר ולכן היא איננה טריפה.
הערוך (ערך "נריתא") גורס "עיקרא דנוריתא"(5). קאהוט הביא את זיהויו של לעף ל"נורה" או "נוריתא" שהכוונה לשם הסורי של הנורית הארסית (ranunculus sceleratus) (תמונות 3-4) הנקראת בלשון אשכנז (גרמנית) Hahnenfuss. נורית ארסית היא צמח ביצה חד-שנתי המתיישב על קרקעות בוציות כצמח חלוץ. הצמח גדל במים עם עלים צפים טיפוסיים. לנורית ארסית טעם חריף והיא רעילה בכל חלקי הצמח. תסמינים של הרעלה כוללים: תחושות כלליות חמורות כמו חוסר תחושה, סחרחורת, כבדות ראש, עילפון, דופק מהיר וחלש, כאבי בטן חזקים ובמקרים קיצוניים ההרעלה יכולה לגרום למוות. כל חיות המשק יכולות להיפגע אם הן אוכלות את הצמח, אבל הבקר פגיע במיוחד. מגע של הצמח בעור עלול לגרום לגרד לאודם התנפחות, שלפוחיות ופצעים הנרפאים בקושי. התופעה דומה לכוויות מדרגה שנייה. בדנית נוהגים לכנות את הצמח "נורית הקבצנים" בגלל העובדה שקבצנים נהגו למרוח על החלקים החשופים של גופם את המוהל של הצמח על מנת ליצור פצעים ופריחה שיעוררו רחמים בקרב העוברים והשבים.
בפירוש הגאונים הגרסה היא "עיקרא דמילחא" כלומר צמח מלוח כלשהו אולי "מלוחא" בסורית שהוא המלוח הקפח.
(1) ב"מוסף הערוך" אנו מוצאים זיהויים כלליים בלבד: "פי' בלשון יוני מין עץ של ריח טוב אבל לא יוכלו לפרש מה הוא. יש אומרים שהוא מין שטה ואחרים אומרים שהוא מין אחר. ומדברי המשנה נראה שהוא מין בשם הנתן באוכלים".
(2) החלתית המסוכנת היא גבישי השרף: "חלתית אחלתית לא קשיא: כאן בעלין, כאן בקרטין" (חולין, נח ע"ב).
(3) בגמרא בנדה נא (א"ב) תירגם רש"י "סאה". הוא זיהה את ה"סיאה" כאחד מכמה צמחים ממשפחת השפתניים (ראו במאמר "חבילי סיאה אזוב וקורנית" ). קשה להניח שצמחים אלו נחשבים כצמחי רעל. הר"ש (עוקצין, פ"ג מ"ה) דחה את פירוש זה: "תיאה - היינו סיאה דלעיל בפ"ב (מ"ב) כך פי' בקונט' בפ' בא סימן (דף נא ב) ואי אפשר לומר כן דסיאה חייב במעשרות כדתנן בסוף פ"ג דמס' מעשרות ותנן בפרק בא סימן (דף נ א) כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין".
(4) ב"אוצר לעזי רש"י".
(5) "מוסף הערוך" אינו גורס את שם זה אך מפרש שמשמעותו ביוונית שם כללי לגידים.
רשימת מקורות:
ח. צ. אלבוים, תשע"ד, מסורת צמחי המשנה – לחקר פרשנות הריאליה – היווצרותה ומסירתה, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, בר אילן (עמ' 212-214).
לעיון נוסף:
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה (ערך "חלתית").
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
