גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף כט ע"א
בענין טענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" - אם פוטרת גם בדיני שמים
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני. דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין (כט ע"א), הכוונה היא, כדאיתא בגמרא לפני כן: "אם לא טען - אין טוענין לו, ובדיני נפשות אף על גב דלא טען - טוענין לו" (וברש"י: "אם יש טענת זכות, והוא אינו יודע לטעון, טוענין לו"), ואילו כלפי מסית, הכלל הוא ש"אין טוענין למסית".
והנה, הדין ד"אין שליח לדבר עבירה", בנוי גם כן על טענה זו, כדאיתא בגמרא (קידושין מב:): "אין שליח לדבר עבירה, דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין", והנה הפוסקים דנו בענין הכלל שאין שליח לדבר עבירה, האם הוא פוטר רק בדיני אדם או גם בדיני שמים, ובשו"ע חו"מ (סי' לב ס"ב) נפסק שהדבר תלוי, באם המשלח שלח את השליח באמירה בעלמא - פטור גם מעונשי בית דין של מעלה, ואם שכרו בכסף לעשות השליחות - חייב גם בדיני שמים (והמקור הוא בתוס' ב"ק נו. ד"ה אלא, ועי' ש"ך שם).
ומגמרא דידן, שהנחש היה יכול לפטור עצמו מעונש, הוכיח הש"ך (חו"מ סי' לב סק"ג, וכ"כ המשנה למלך הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ב) - שטענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" פוטרת גם מדיני שמים, כי אם נאמר כלפי הדין ד"אין שליח לדבר עבירה", אין המשלח פטור מדיני שמים [והגם שלא היה לו להשליח לשמוע לקול משלחו, ישנו עון ופגם על המשלח שהסיתו ופיתהו לעשות שליחות זו], אם כן הנחש שקיבל עונשו משמים, במה היה יכול לפטור את עצמו בטענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", הלא טענה זו אינה פוטרת מעונשי שמים, ואיך למדים מכאן שאין טוענין למסית, אלא על כרחך שגם מדיני שמים נפטרים על ידי טענת "דברי מי שומעין", ולכן שפיר למדים מכאן שאין טוענין למסית.
ומצינו כמה תירוצים על הוכחה זו: ה'פנים יפות' (פר' בראשית) כתב, כי אכן מחמת דבר זה - שבדיני שמים חייבים גם כאשר ישנה טענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" - בא הנחש על עונשו, שהרי בכל דיני שמים נאמר (איוב לג, כג כד): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר", ולכן אילו בא מלאך מליץ אחד להגיד את ישרו, ולומר טענה זו כלפי מעלה, היו דבריו נשמעים, אך מאחר שמסית היה ו"אין טוענין למסית" - לא נמצא מליץ עליו, ולכן נתחייב בידי שמים, ושפיר למדים מזה שאין טוענין למסית.
החתם סופר כתב בתשובותיו (אה"ע ח"א סי' קנ) על דברי הש"ך: "ותמוהים דבריו, מה ענין מסית למשלח, הנחש הסית את חוה לעשות עבירה בשביל עצמה, לא בשליחות הנחש - שיהא שליחה כמותה, ואנן במשלח עסקינן, דמדינא שיהיה שליחו כמותו ממש, אלא, משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, נהי דפטור מדיני אדם, מכל מקום חייב בדיני שמים", והיינו, שיש לחלק, בין כשהשליח עשה בעבור המשלח - שנזקף העון על כל פנים מדיני שמים להמשלח, לבין כאשר השליח עשה לעצמו - כמו בחטא אדם הראשון, שאז אין העון נזקף אל המשלח גם בדיני שמים, ולכן היה לו להנחש טענה נכונה לטעון, ומאחר שלא טען לא טענו בשבילו (כתירוץ זה כתב ב'ספר יהושע' סי' כח; וע"ע שו"ת 'חכם צבי' סי' קלח).
ובספרו חתם סופר על התורה (פר' בראשית ד"ה במדרש כשיצא אדה"ר) כתב בזה, כי גם אם נאמר שבשליח לדבר עבירה חייבים בדיני שמים, אין זה כי אם כשהשליח עצמו עושה את דבר העבירה, אבל כאשר מסית לשליח שיסית אדם נוסף, בוודאי שפטורים גם בדיני שמים, ועיקר עונשו של הנחש היה במה שהסית את חוה לפתות את אדם הראשון, ואכן על אכילת חוה עצמה מעץ הדעת - לא נענש הנחש כלל, וכדברי המהרש"א בחידושי אגדות (סוטה ט: ד"ה אהרוג), שהנחש היה סבור שרק האדם נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת, ואילו חוה לא נצטוותה בזה, וכלפי חטאה היה בבחינת "אומר מותר" - שאנוס הוא, ולכן לענין ההסתה כלפי אדם הראשון שפיר היה יכול לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ולפטור את עצמו גם מדיני שמים.
עוד כתב החת"ס (שם בפסוק הוא ישופך ראש) בכוונת הגמרא הכא, שהנחש היתה לו טענה נכונה לפטור עצמו מן העונש, דזה מוסב על העונש הנאמר בכתוב (בראשית ג, טו): "הוא ישופך ראש", שהכוונה היא שניתן רשות לאדם להרגו (עי' תרגום אונקלס שם), "אע"ג דלא ניתן רשות לאדם הראשון להרוג בריה, מ"מ לנחש ישופו בראשו, מפני שעשה לו מלקדמין והסיתו". וממילא מיושבת היטב קושיית הש"ך, כי כלפי העונש של בידי אדם בוודאי מועילה טענה זו, שלא היה לו לשמוע לטענת הנחש, ושפיר למדים מזה ש'אין טוענין למסית', כי מאחר שלא טען לא טענו לו.
