למה צעקה העזרה?
חיצוניות ופנימיות ביחס אל הקודש
פסחים נז ע"א / חיים אקשטיין
תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה. ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש.
מאי סלקא ביה ביששכר איש כפר ברקאי? - אמרי: מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח - כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא. אתא איהו אחוי בידיה: אי גדיא יאי - יסק לתמידא! אמר מלכא: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא - ניפסקו לימיניה. יהב שוחד ופסקיה לשמאליה. שמע מלכא ופסקיה לימיניה. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא.
(מה עלה בסופו של יששכר איש כפר ברקאי? אמרו: המלך והמלכה היו יושבים, המלך אמר: גדיים עדיפים, והמלכה אמרה: כבשים עדיפים. אמרו: מי יוכיח? כהן גדול, שהוא מעלה קרבנות כל יום. בא הוא וסימן בידו: אם גדיים נאים, שיעלו לקרבן התמיד! אמר המלך: כיוון שלא הייתה לו אימת מלכות, יקטעו את ידו הימנית. נתן שוחד וקטעו את השמאלית. שמע המלך וקטעו גם את הימנית. אמר רב יוסף: ברוך ה' שנתן ליששכר איש כפר ברקאי את גמולו כבר בעולם הזה ולא בעולם הבא.)
האגדה מפנה אותנו לארבעה מקרים של כהנים שבהם העזרה בבית המקדש "צווחה". האחד מהם מוכר לנו מהתנ"ך: אמנם לא מתוארת שם צווחה של העזרה, אבל העוול של בני עלי הכהנים זועק מאליו. חז"ל מוסיפים עוד מקרה אחד של כהן שלא היה ראוי לכהונתו, ומנגד עוד שני מקרים של אנשים שכנראה לא נתפסו כראויים לכהונה – אך באמת היו ראויים לה.
הראשון מבין אלה שהתבררו כראויים לכהונה הוא ישמעאל בן פאבי, שהיה בן למשפחה של כהנים בעלי זרוע, אך הוא עצמו היה כשר. אפשר להקביל בינו ובין בני עלי: בני עלי באו מבית טוב, ולמרות זאת דרדרו את מעמד הכהונה, תוך ניצול הייחוס שלהם לרעה. לעומתם ישמעאל בא ממשפחה לא מוצלחת, אך הוא עצמו ראוי.
האם גם שני המקרים האחרים עומדים זה מול זה? ננסה לעמוד עליהם מעט.
יששכר איש כפר ברקאי היה עוטף את ידיו בבגד, כנראה בגד יפה, אך הייתה זו חציצה שאסור לעבוד עמה במקדש. על פניו, לא ברור מדוע חטאו היה נורא כל כך. לעומתו, יוחנן בן נרבאי היה כנראה אוכל בכמויות גדולות ומופרזות. מבין השניים, דווקא הראשון נראה ראוי יותר לכהונה.
על כל אחד מהם מוסיפה הגמרא תיאור. על יששכר איש כפר ברקאי מובא הסיפור שבו הוא הכריע בוויכוח בין המלך למלכה, ונענש בגלל יחס בלתי הולם כלפיהם. העונש שלו, כמה אירוני, היה קטיעת ידיו. העובדה שיששכר איבד את ידיו, אותן ידיים שעליהן הוא שמר בקפידה תוך כדי עבודת המקדש, מרמזת על הנהגה "מידה כנגד מידה". למעשה, הנהגה זו אומצה כבר בידי המלך שבסיפור – נראה שגזר הדין על קטיעת הידיים נפסק מפני שיששכר הביע זלזול (בכוונה או שלא בכוונה) על ידי ידיו. בראייה ארצית, העונש שקיבל היה על שימוש מזלזל בידיים כלפי המלך והמלכה; בראייה רוחנית, העונש שקיבל היה על זלזול בעבודת ה' דרך הידיים. ואולי אלה שני רבדים של אותו עיקרון (ייתכן שלזה כוונת רב יוסף, בהדגישו שיששכר קיבל את גמולו כבר בעולם הזה): הוא זלזל הן במלך העולם והן במלך הארץ, וזה התבטא באימוץ הידיים אליו ושמירתן אצלו. הידיים שלו אינן נוגעות בקודש חלילה, הן נשארות "נקיות". בסופו של דבר הוא נכשל בידיו, השתמש בהן (גם אם מבלי משים) כדי לבטא את עצמו ולא באופן מכבד כלפי המלך והמלכה, ולכן ראוי שהוא יאבד את אותן ידיים שניסה באדיקות לשמור לעצמו.
כנגדו עומד יוחנן בן נרבאי, שעליו אומרת האגדה שבזכותו לא היה נותר, לא היו שאריות בבית המקדש שנפסלו. יצאה תועלת מהאכילה המוגזמת שלו. אדרבה, צווחה העזרה, שימלא כרסו מקדשי שמים.
יש שכלפי חוץ נוהגים בהידור כלפי הקודש, כמו יששכר שכיסה את ידיו בבגד מהודר, אך באמת מהדרים ומקשטים את עצמם; ויש שאולי התנהגותם נראית מעט חומרית, בהמית ואפילו גסה, אך כל מעשיהם ואכילתם לשם שמים. אלו ניגשים אל הקודש ולפעמים מקבלים שם במה ותפקידים, ואלו נדחים לפעמים מן הקודש בטענה שהם שייכים אליו, אבל מי שיקשיב לקודש עצמו – ישמע את קול העזרה, ויידע מי ראוי לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו.
