ביאור קושיית התוספות
הרב דב קדרון
פסחים נט ע"א
בדרך כלל אסור להקריב קרבנות לאחר קרבן התמיד של בין הערביים, אולם במצב שבו אדם שהיה מצורע או זב שכח להביא את קרבן כפרתו בערב פסח, ואם לא יקריב אותו לא יוכל לאכול מהפסח ויתחייב כרת – מותר להקריב את קרבן כפרתו גם לאחר התמיד של בין הערביים. על כך מקשים תוספות (שבת ד,א ד"ה וכי אומרים) וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? הרי מי שעובר על האיסור להקריב לאחר קרבן התמיד הם הכהנים, ואילו מי שזוכה כתוצאה מכך לאכול מקרבן הפסח הוא בעל הקרבן, ומדוע מותר לכהן לעבור עבירה כדי לזכות אדם אחר?
הרמב"ן כתב שזה כלל לא קשה, כי גם את קרבן הפסח מקריבים הכהנים, שהם אלו שעושים את השליחות של עם ישראל להקריב קרבנות, ונמצא שהכהן חוטא בשביל עצמו, כדי שיוכל להקריב את קרבן הפסח של הישראל. על פי זה אמר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלא ברורה סברת התוספות בקושייתם, מדוע הם מגדירים זאת כאדם שחוטא עבור אדם אחר?
נראה שהאיסור להקריב קרבן לאחר קרבן התמיד הוא איסור ששייך לכלל ולא רק לפרט, שהרי קרבן התמיד שייך לכל עם ישראל, ונמצא שהכהן המקריב את קרבן של אדם פרטי לאחר קרבן התמיד פוגם בשלמות של הקרבן שהוקרב בשם כל עם ישראל, לכן גם אם קיבלו תוספות את סברת הרמב"ן שכל ההקרבה נעשית על ידי הכהנים, עדיין היה קשה להם איך מותר לכהן לעבור על האיסור ששייך לכלל ישראל כדי לזכות אדם פרטי באפשרות ההקרבה של קרבנו.
