מאמצים לשמח אחרים / רפי זברגר

פסחים נט ע''א-ע''ב 
 

הקדמה

לאחר שלמדנו במשנה הראשונה בפרק כי קרבן הפסח נקרב לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, מביאה הגמרא בעמוד א' ברייתא המפרטת את היוצאים מן הכלל בעבודות לפני תמיד של שחר, ואחרי תמיד של בין הערביים:
תנו רבנן: אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר, אלא קטרת בלבד. שנאמר בה: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, ויוקדם קטרת - דבר שנאמר בו בבקר בבקר דכתיב (שמות, ל', ז'): וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד.
בקטרת נאמר המילה בבקר פעמיים (מילת בקר מציינת "הקדמה''), ולעומת זאת, בקרבן התמיד נאמר רק פעם אחת בקר (אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר, כ''ח, ד')) – לכן מקטירים את הקטורת לפני הקרבת תמיד של שחר. 
ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים, אלא: קטרת, ונרות, ופסח, ומחוסר כפורים בערב הפסח - שטובל שנית, ואוכל את פסחו לערב.
לאחר תמיד של בין הערביים, ייתכנו מספר עבודות: הקטרת הקטורת של בין הערביים, הטבת הנרות, וקרבן פסח כאמור לעיל, וכן: אדם החייב להקריב קרבן לטהרתו (זב, זבה, יולדת ומצורע, החייבים להביא קרבן יום אחר טבילתם במקווה, ועד שלא הביאו קרבנם הינם ''מחוסרי כיפורים'' ואסורים לאכול קודשים), והם שכחו ולא הביאו קרבנם בערב פסח עד אחר הקרבת תמיד של בין הערביים, מותר להם להקריב קרבן טהרה, לטבול בשנית ואז יכולים לאכול את קרבן פסח שלהם. 
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה, שטובל ואוכל בקדשים לערב.
רבי ישמעאל מרחיב את היריעה ואומר כי מחוסרי כיפורים אשר שכחו להקריב קרבנם במשך היום לאחר טבילתם ביום אתמול, יכולים להקריב את קרבנם אחרי תמיד של בין הערביים, לא רק בערב פסח, אלא בכל ימות השנה, ולאחר מכן לטבול ולאכול מן הקדשים. 
שאלה הגמרא על שיטת רבי ישמעאל, מדוע מעדיפים לקיים את מצוות עשה של אכילת קודשים, על פני ''מצוות השלמה'', האוסרת להקריב קרבנות לאחר תמיד של בין הערביים?
רבינא תירץ והעמיד את שיטת רבי ישמעאל רק בחטאת העוף, שבשרו אינו נקרב על המזבח, ולכן אין באמת הקרבת קרבן לאחר תמיד של בין הערביים, אלא רק זריקת הדם על המזבח, שאיננה ממש הקרבה. 
רב פפא מעמיד את שיטת רבי ישמעאל גם בקרבן בהמה, שיש להקריב את בשרו על המזבח, והוא מסביר כי רבי ישמעאל לא התיר להקריב את קרבן מחוסר הכיפורים בערב, לאחר קרבן התמיד, אלא רק לזרוק את הדם על המזבח, ולהשאיר את הקרבת האימורים למחרת. 
 

הנושא

הגמרא בעמוד ב' מקשה על דעתו של רב פפא:
אמר ליה רב שמן בר אבא לרב פפא: לדידך דאמרת, מעלה ומלינה בראשו של מזבח, קיימין ועבדינן מילתא לכהנים, דאתו בה לידי תקלה? דסברי דיומיה הוא, ואתו לאקטורי.
שואל רב שמן בר אבא את רב פפא, כיצד ייתכן לפי שיטתך, שהכהן מעלה את אברי הקרבן של מחוסר הכיפורים לראש המזבח, על מנת להקטירם למחרת, ובהמשך כוהנים יכולים לשכוח זאת, ובכל אופן להקריבם באותו ביום, ובכך לבוא לידי תקלה (יעברו על ''איסור השלמה'' – איסור הקטרת קרבנות לאחר תמיד של בין הערביים).
אמר ליה: כהנים זריזין הן.
רב פפא ענה תשובה ידועה ממקומות נוספים בש''ס: כוהנים ''זריזין'' וישימו לב, ולא יבואו להקריב את אימורי קרבן מחוסר הכיפורים באותו יום, ולכן לא יבואו לידי תקלה.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא, ואמרי לה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא כמה דלא מתקטרי אמורין כהנים, לא מצו אכלי בשר! דתניא: יכול יהו כהנים רשאין בחזה ושוק קודם הקטרת אמורין? תלמוד לומר (ויקרא ז', ל''א): וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, והדר (שם) וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. וכמה דכהנים לא אכלי בשר -בעלים לא מתכפרי. דתניא: (שמות כ''ט, ל''ג): וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם- מלמד שהכהנים אוכלים, ובעלים מתכפרין.
רב אשי, או רב הונא התייחסו לתשובת רב פפא, ואמרו כי אמנם נכון, הכוהנים זריזים ולא יבואו לידי הקרבת אימורי קרבן מחוסר הכיפורים באותו יום. אך יש עוד שני קשרים חשובים בהמשך התהליך:
1. כל עוד לא הוקרבו אימורי קרבן, אין לאכול את בשר הקרבן. ולכן, כוהנים לא יאכלו את בשר קרבן מחוסר הכיפורים עד למחרת, לאחר שיקריבו את האימורים. 
2. כל עוד כוהנים לא אוכלים את בשר הקרבן מתעכבת כפרתם של מחוסרי הכיפורים. ומשכך, אין בעל הקרבן (מחוסר הכיפורים) יוכל לאכול מן הקודשים עד למחרת היום (שיוקרבו האימורים, והכוהנים יאכלו את הבשר).
אם כך, לא הועילה הצעתו של רב פפא, להשאיר את הקרבת האימורים עד למחרת, כדי שהבעלים יאכלו כבר בערב מן הקודשים (קרבן פסח בערב פסח, וקרבנות אחרים לדעת רבי ישמעאל במשך כל ימות השנה). 
אמר ליה: כיון דלא אפשר - עשאום כמי שנטמאו, או שאבדו. דתניא: יכול נטמאו אמורין או שאבדו, לא יהו כהנים זכאין בחזה ושוק? תלמוד לומר (ויקרא ז', ל''א) וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו - מכל מקום. 
רב פפא ענה לשאלה זו באופן מעניין: אמנם מן הדין, באמת יהיה אסור לבעלים לאכול מן הקודשים, טרם הקרבת האימורים ואכילת הכוהנים את בשר הקרבן. אך מכיוון שבנידון דידן ''אין אפשרות'' להקריב (כדי שלא לעבור על ''איסור השלמה"), אנו מחשיבים את האימורין כאילו נטמאו או אבדו. ובמקרה של טומאה או איבוד האימורים – ניתק הקשר הראשון לעיל, ומותר לכוהנים לאכול את בשר הקרבן, ואז גם נתכפרו הבעלים, ומחוסר הכיפורים ניתר בכך באכילת קודשים. 

מהו המסר

רב פפא נתן עצה (להשהות את הקרבת האימורים עד למחרת) ובסופו של דבר גם ''חיזק'' את עצתו, בכך שהגדיר את חוסר היכולת להקריב כאילו נטמאו או נאבדו האימורים, ובאופן זה ''השלים'' את המהלך כולו, כל זה כדי שמחוסר כיפורים יוכל לאכול מן הקודשים עוד באותו ערב. 
מדרכו זו של רב פפא אנו לומדים כמה צריך להתאמץ, פיזית ורוחנית, כדי ''להביא ישועה'' לאדם, וכדי שיוכל להשתתף במעמד אכילת הפסח, שהיא כה חשובה לכל אחד ואחד (אחת משתי מצוות עשה שהעובר עליהם מתחייב כרת).
כמה "עצות וחידושים" יש במהלך זה של רב פפא, והכול כדי לתת מזור לטמא (זב, זבה, יולדת ומצורע) שכל כל שואף לסיים את תהליך טהרתו ולאכול מקרבן פסח.
מאמץ גדול לשמח אדם.

 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]