מה חמור יותר: יוהרה או כעס?
הרב דב קדרון
פסחים סו ע"ב
בגמרא נאמר שמי שמתייהר או כועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו.
הציון המפנה לדברי הרמב"ם נרשם בגמרא על המאמר של "כל המתייהר", וכתב על כך מרן הרב קוק זצ"ל ב"הלכה ברורה" שזו טעות, כי הרמב"ם בהלכותיו כותב זאת רק לגבי "כל הכועס", כפי שמובא ב"בירור הלכה" מתוך הלכות דעות (ב,ג), לאחר שכותב שאדם צריך ללמד את עצמו לא לכעוס לעולם, אפילו על דברים שראוי לכעוס עליהם, הוא מוסיף: "אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה וכו'".
מדוע הביא הרמב"ם את דברי הגמרא רק בקשר לכעס ולא בקשר ליוהרה?
ייתכן שהרמב"ם, כדרכו, כותב רק את ההגדרה המתומצתת של כל דבר, לכן לגבי יוהרה, שהוא איסור חמור יותר מכעס, כתב: "שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", שהיא הגדרה חמורה יותר מהגדרת הכעס, לכן לא היה צורך להזכיר שכל המתייהר מפסיד, שהרי כל הרעות כבר כלולות בכפירה בעיקר. לעומת זאת לגבי הכעס כתב הרמב"ם שהיא מידה רעה עד למאוד וראוי להתרחק ממנה עד הקצה האחר, וכדי להדגיש את חומרת העניין הביא את הדברים הנ"ל.
