תוכחה זהירה / רפי זברגר

פסחים סו ע''א-ע''ב 
 

הקדמה

נלמד את תחילת המשנה הפותחת את הפרק השישי (בסוף הדף הקודם) ואת תחילתה של הגמרא, לאחר המשנה:
אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטרת חלביו.
ארבע פעולות של קרבן פסח, נעשות גם אם ערב פסח חל להיות בשבת: שחיטת הקרבן וזריקת דמו על המזבח. וכן ניקוי פנים הבהמה מן ההפרשות הקיימות שם, והקטרת אימוריו. שתי הפעולות הראשונות (שחיטה וזריקה) דינם בערב פסח, ואין אפשרות לעשותם לפני כן. מיחוי הבהמה נעשית גם בשבת על מנת שהבהמה לא תסריח, והקטרת האימורים – מצוותה לכתחילה ביום הקרבת הקרבן (בדיעבד מותר להקטירם גם כל הלילה שלאחריו), לכן דוחות פעולות אלו את איסורי שבת ומותרים לבצעם גם בתוככי השבת.
אבל צלייתו, והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת.
צליית הבשר יכולה להתבצע גם לאחר השבת, עם כניסת החג, וכן, שטיפה והדחה של המעיים לאחר מיחוי האימורים, יכולה גם להתבצע לאחר השבת – לכן, פעולות אלו אסורות בערב פסח שחל להיות בשבת.
וכך פותחת הגמרא:
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו, אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
בני בתירא היו נשיאים בתקופתם ושכחו את ההלכה, האם קרבן פסח שחל להיות בשבת, דוחה את איסורי שבת, או שמא אינו דוחה. חמש פעמים חוזרת הגמרא על תוכן השאלה, לחזק את ''חוסר האונים'' וחוסר הידיעה של בני בתירא?
אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
חיפשו חכם שידע את התשובה, וסיפרו להם כי הלל, אשר שימש את שמעיהו ואבטליון כנראה יודע את התשובה.
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.
ענה להם הלל ואמר כי במשך השנה יש יותר ממאתיים קרבנות ציבור אשר דוחים את השבת. שהרי בכל שבת ישנן ארבעה בהמות המוקרבות (תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים, ושני מוספים), כבר הגענו למאתיים (יש מעט יותר מחמישים שבתות בשנה). על כך ניתן להוסיף את קרבנות חג פסח וחג סוכות שחלקן בוודאי חל בשבת.
למד מכאן הלל: אם כל קרבנות ציבור אלו דוחים את השבת, הרי שגם קרבן פסח ידחה את השבת.
אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח, ונאמר (במדבר כ''ח, ב'): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת.
המשיכו ושאלו בני בתירא את הלל, מהו המקור בתורה להלכה זו? ענה להם הלל כי ישנה גזירה שווה שקבל מרבותיו בין המילה מועדו בפסח למילה מועדו בקרבן תמיד. וכמו שאנו יודעים כי קרבן תמיד דוחה את השבת, כך גם קרבן פסח ידחה את השבת. וממשיך הלל ומוסיף עוד לימוד מקל וחומר, לימוד אשר אדם יכול לדון בעצמו, בניגוד לגזירה שווה, אותו אין אדם דן מעצמו, אלא אם כן קיבל מרבותיו:
ועוד קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת - דוחה את השבת, פסח, שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת.
אין עונש כרת על ביטול קרבן תמיד, ובכל אופן דוחה את השבת, קל וחומר שמצווה חמורה כמו קרבן פסח, אשר חייבים על ביטולה כרת, תידחה את השבת.
מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.
בני בתירא שהיו ניחנים בצניעות וענווה ראו את גדולתו של הלל, ומיד מינו אותו כנשיא במקומם. הלל מיד נכנס לתפקידו ודרש בהלכות פסח, כמנהג הנשיאים.
התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.
תוך כדי, הוכיח הלל את בני בתירא והעליבם, שהם בעצמם גרמו לכך שנשכחה הלכה מהם, עד כדי שהיו צריכים למנות את הלל לנשיא במקומם, בגלל שלא שימשו כראוי את רבותיהם שמעיה ואבטליון.
מיד לאחר מכן שכח הלל בעצמו הלכה אחרת.
 

הנושא

נלמד את הגמרא בעמוד ב', המתייחסת לסיפור המעשה עם הלל ובני בתירא:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
רב יהודה אמר בשם רב, כי אדם המתגאה (מתייהר) הרי שזה משפיע על כוחותיו ויכולותיו באופן מיידי. אם חכם – הרי חוכמתו ''מסתלקת'' ממנו, ואם נביא – כוח נבואתו מסתלקת ממנו. ומיד מוכיחה הגמרא (או רב יהודה בעצמו):
אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, מהלל. דאמר מר: התחיל מקנטרן בדברים, וקאמר להו: הלכה זו שמעתי ושכחתי.
הוכחה לכך ממעשה של הלל, על אשר קנטר את בני בתירא בתוכחתו, ומיד שכח הלכה אשר היה ידועה לו קודם לכן.
הגמרא ממשיכה להוכיח גם כי נביא שמתייהר מסתלקת נבואתו.
 

מהו המסר

הביקורת של חז''ל על הלל מתעצמת יותר לנוכח צניעותם וענוותנותם של בני בתירא שהסכימו לוותר מרצונם הטוב על נשיאותם בראותם את גדלותו של הלל הזקן.
למרות שכוונותיו של הלל היו טובות (רצה ללמד את תלמידים לשמש את החכמים), ולמרות שזהו תפקידו של נשיא להוכיח את תלמידיו, בכל אופן, למדנו היום שיש להוכיח בזהירות ובצנעה, וחס וחלילה לא מתוך יוהרה.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]