חזרה בתשובה משפדת / רפי זברגר

פסחים ע''ד ע''א-ע''ב

הקדמה

בסייעתא דשמייא אנו מתחילים היום פרק שביעי ''כיצד צולים''. בשר קרבן פסח חייב להיות צלוי כנאמר בפסוק בפרשת בא (י''ב, ט'): אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ.
למדנו במשנה את אופן צלייתו של קרבן פסח:
כיצד צולין את הפסח? מביאין שפוד של רמון, ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו - דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו.
כולם מסכימים כי מכניסים שיפוד של רימון (הגמרא מסבירה מדוע דווקא רימון) מפיו של הבהמה, לאורך גוף הבהמה
עד בית נקובתו (פי הטבעת). מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לגבי ארבעת הכרעיים (רגליים) ובני המעיים. רבי
יוסי פוסק כי מכניסים אותם לתוך חלל הבטן והם נצלים ביחד עם כל הבהמה. רבי עקיבא סובר כי אופן שכזה נראה
כמו בישול, ולכן הוא מחייב לשים גם את הכרעיים ובני המעיים על השיפוד, ומכניסים לתנור, וכך גם ייראה שהם
נצלים ביחד עם כל גוף הקרבן.
הגמרא דנה לגבי אופן הכנסת הכרעיים ובני המעיים לחלל הבטן, לשיטת רבי יוסי הגלילי, בנוגע לאיסור דם, ודם
הבלוע בבשר. במאמר זה נדון במחלוקת אמוראים לגבי דין שלושה איברים שיש בהם דם רב. 
 

הנושא

אומצא, ביעי ומיזרקי - פליגי בה רב אחא ורבינא.
שלושה איברים מרובי דם, באנו למחלוקת רב אחא ורבינא - בשר בהמה שקבלה מכה בעודה בחייה, ונצרר בה דם רב (שטף דם), ביצי הזכר וורידי הצוואר. לפני כן קובעת הגמרא כללים במחלוקות של שני אמוראים אלו:
בכל התורה כולה, רב אחא לחומרא, ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא. לבר מהני תלת, דרב אחא לקולא, ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא.
בכל מחלוקות שיש בין שני אמוראים אלו, רב אחא תמיד פסק לחומרא ורבינא לקולא והלכה נפסקה כרבינא. יש יוצא מן הכלל בשלושת המקרים לעיל (אומצא, ביעי ומיזרקי) בהם רב אחא הוא המקל, ונפסקה ההלכה כמותו. (הלכה נפסקה תמיד לקולא). מכאן הגמרא מסבירה את מחלוקתם בשלושת המקרים. אנו נתמקד בראשון (אומצא):
האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה - אפילו לקדרה שרי.
אם עשה חיתוכים באיבר, במקום הצרור בדם, וגם מולחים את האיבר – הרי מותר אף לבשלה, ואין צורך לצלות אותה. כל זאת כיוון שפעולות אלו (חיתוך והמלחה) מוציאות את הדם החוצה, ואין חשש שנשאר דם בתוך האיבר. הלכה זו מקובלת על שני האמוראים.
שפדיה בשפודא – שרי, מידב דייב.
אם הכניס שיפוד לתוכה וצלאה בתנור כשהיא תלויה על השיפוד, אף ללא מליחה משמעותית, ואף ללא חיתוכים - יוצא הדם, והאומצא מותרת לכל הדעות.
אחתיה אגומרי, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד – אסר, וחד – שרי. מאן דאסר - מצמית צמית, ומאן דשרי - מישאב שאיב.
אבל אם לא תלה אותה על שיפוד בתנור, ולא עשה בה חיתוכים, אלא הניחה על הגחלים, באנו למחלוקת רב אחא ורבינא. אחד אוסר (רבינא), והשני מתיר (רב אחא). רבינא אוסר כיוון שהוא סובר שהאומצא מצטמקת על גבי הגחלים וכך לא יוצא הדם החוצה ולכן אסור. רב אחא המתיר, סובר כי גם צליה מעין זו גורמת לדם לצאת החוצה.
גם בשני האיברים האחרים (ביעי ומזרקי) ישנה הסכמה בשני האופנים הראשונים (חיתוך והמלחה, תליה על גבי השיפוד), ומחלוקת באופן השלישי (הנחה על גבי הגחלים).
והלכתא מישאב שאיב
כאמור, הלכה כדברי המקל (רב אחא), וגם צליה ללא שיפוד וללא חיתוך על גבי גחלים, גורמת לדם לפרוש ולצאת.  
 

מהו המסר

הדם הצרוב בשלושת האיברים שבהם עסקנו זה עתה מסמל את ''הדבר הרע'' אשר צריך להוציאו ולהפרישו מן האיבר על מנת שיהיה מותר לאוכלו.
ננסה לבחון אופני הוצאת ''הדבר הרע'' מאותם איברים, גם ביחס למצבים בהם ''נכנס רוע באדם" ואנו מנסים להוציא ולהפריש אותו – תהליך של ''חזרה בתשובה''.
1. חיתוך והמלחה – החיתוך כאמור, נותן אופציה לדם לצאת, והמלחה מזרזת וגורמת לדם לצאת דרך אותם חתכים.
ביצוע ''חיתוכים'' באדם, משול להבאת האדם לאותם מצבים ולאותם זמנים אשר הביאו אותו לעשיית הרע, ו''המלחה'' משולה לנבירה מחדש של כל המצבים הנ''ל, תוך כדי ''בחינה כואבת ומייסרת'' של מצבים אלו, ושיקוף של האדם למה שקרה לו.
ב"לשון של תשובה'' ניתן אולי לומר כי חיתוך הינו ''חרטה על העבר'', ההבנה והפנמה כי ''טעה בגדול'', והמלחה גורמת ל''קבלה לעתיד'' – קבלה שורשית ועמוקה, שאינו מעוניין לחזור על דברים שעשה.
2. תלייה על שיפוד תוך כדי צלייה בתנור – החום הרב של התנור, אשר מקיף את כל הבשר, ''מוציא בכוח'' את כל הדם הבלוע באותו איבר.
פעולה מעין זו, משולה לשינוי משמעותי שאדם עובר בתהליך של תשובה. כביכול ''שורף'' את כל העבר, מנסה לשנות הרגלים והתנהגויות מן הקצה אל הקצה, ''משפד'' את העבר, ומוכן להיות ''אדם אחר'' ובכך לתקן את כל הרע שהיה טמון בו עד עתה.
3. הנחה על גחלים, לפי רב אחא המתיר, גם גורם לדם לצאת, למרות שיש סכנה של ''צימות'' האיבר אשר יכול למנוע זאת.
אופן השלישי הוא ''תיקון ביניים''. אמנם שורפים את העבר, אך עדיין לא ''משפדים'' את הכול מחדש, אלא מונחים על גבי הגחלים ועדיין ''שומרים על הגחלת''. להלכה נפסק כאמור, כי גם זו דרך טובה להוצאת הדם, וניתן לומר בהשוואה, כי גם זו דרך טובה לחזרה בתשובה.
מי יתן ונוכל להפנים את דרכי תשובה אלו, בימי התשובה והרחמים לקראת ראש השנה ויום כיפור, וגם במשך כל ימי השנה.

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]