טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט – בצלצל

"תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט. ותניא אידך: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי שמעון אומר: אף לכרוב, נימא תלתא תנאי הוו! לא, תרי תנאי הוו, ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי, ותנא קמא דרבי יוסי היינו רבי שמעון, ומאי אף אקמייתא" (פסחים, נו ע"ב).

פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו נותנים פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר: אף לקפלוט (כרתי, מין בצל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, ר' שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים פאה. נימא [האם נאמר] כי תלתא תנאי הוו [שלושה תנאים הם] שנחלקו בענין, שתי הדעות הסתמיות המנוגדות ודעתם השווה של ר' יוסי ור' שמעון? ודוחים: לא, אפשר לומר כי תרי תנאי הוו [שני תנאים הם] בלבד, ותנא קמא [והתנא הראשון] שלפני ר' שמעון היינו [זהו] ר' יוסי, ותנא קמא [והתנא הראשון] לפני ר' יוסי היינו [זהו] ר' שמעון. ומאי [ומה הוא] לשון "אף" שאמרו שניהם? שלפי שיטה זו לכאורה מסכימים כולם לדבר אחד, יש לומר כי כוונתם אקמייתא [על הראשונה] כלומר, שלא חלקו על הפרט השני שהוזכר והוסיפו רק על הראשון (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: בצלצל, בצל הסריס          שם באנגלית: Shallot          שם מדעי: Allium cepa var. aggregatum

שם נרדף במקורות: קפלוט, כרישה? כרתי? חציר?     שמות בשפות אחרות: ערבית - كراث أندلسي (כראת אנדלוסי)


הנושא המרכזי: אורך "חיי המדף" של הקפלוט

לזיהוי הקפלוט ועל מאפייניו קראו בהרחבה במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט" (חולין, צז ע"ב). 
 

מהתוספתא (תרומות, ליברמן, פ"ד הל' ה') ניתן להסיק שהקפלוטות שומרים על טריותם יותר מאשר ירקות אחרים: "החזרין והכרשין והלפת והכרוב שדרכן לשתמר שני ימים תורמין עליהן שני ימים, הקפלוטות והמלפפונות שדרכן לשתמר שלשה ימים תורמין עליהן שלשה ימים". ייתכן וההבדל נובע מכך שבקפלוטות והמלפפונות החלק הנאכל בשרני (בצל ופרי) ומוגן מהתייבשות על ידי הקליפה ואילו המינים הנשמרים רק יומיים הם ירקות עלים הכומשים במהירות. בחזרין (חסה) ברור שמדובר בעלים וכנראה כך הדבר גם לגבי שאר המינים. אמנם בלפת נראה לכאורה שנאכל האשרוש (השורש המעובה) הבשרני אך מסתבר שכוונת התוספתא לעלי הלפת. באופן דומה מפרש רש"י את הגמרא בחולין (צט ע"ב): "כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות". רש"י: "בראשי לפתות - ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור". הדבר איננו מוסכם ויש מהראשונים הסבורים ש"ראשי לפתות" הם האשרוש (ראו בהרחבה במאמר "כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" (חולין, צט ע"ב).

ראיה נוספת לאורך חיי המדף של הקפלוט ומבנהו ניתן לקבל מדיון סביב מנהגם של אנשי יריחו להשאיר פיאה גם לירק עד שמחו בהם חכמים. לדעת רבי יוסי אנשי יריחו השאירו פיאה מהלפת והקפלוט וניתן להניח שטעמם היה זהה בשני המינים וכך נוכל להסיק מההסבר שניתן ללפת גם לקפלוט: "ומכניסו לקיום פרט לירק. אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום" (פסחים, נו ע"ב). רש"י: "ראשי לפתות - עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות. ללפת - לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין". השוואה זו עשויה להעיד שגם לקפלוט שני חלקים נאכלים: העלים הנקראים "ירק" ובצל או פקעת שהם ה"אימהות". העלים נשמרים זמן רב יותר כאשר הם עדיין מחוברים לבצל או הפקעת ולכן סברו אנשי יריחו שהם חייבים בפיאה (פירוש זה איננו מוסכם על כל הראשונים. ראו במאמר "הכא בראשי לפתות עסקינן ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי"). המאירי השווה בין לפת וקפלוט והוציא מן הכלל את הכרוב: "הלפת כבר בארנו שהוא חייב בפאה ואף הקפליט ר"ל כרתי יראה שאף בכלל מכניסו לקיום הוא אבל הכרוב הרי הוא כשאר ירק ופטור".
      

תמונה 1.  בצלצלים		תמונה 2. בצלצל - חתך רוחב

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.