טובת הציבור / רפי זברגר

פסחים פ ע''א

הקדמה

בדף הקודם למדנו על מחלוקת אמוראים מה הדין אם מחצה טהורים ומחצה טמאים. היום נלמד על מחלוקת אמוראים מרתקת העוסקת באותו נושא, תוך כדי ניסיון לשנות את המצב ולהפוך להיות רוב ישראל טמאים, כדי שנגיע למצב של טומאה דחויה (הותרה) בציבור ואז יוכלו כולם להקריב את קרבן פסח בטומאה.
 

הנושא

איתמר. היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, אמר רב - מטמאין אחד מהן בשרץ.
רב פסק כי במקרה שמחצית הקהל טמאים ומחציתם טהורים, ניתן לטמא את אחד מן הטהורים בטומאת שרץ, ובכך מספר הטמאים יהיה גדול יותר ממספר הטהורים וכולם יוכלו להקריב בטומאה.
יש להעיר כי טמא שרץ אינו מסוג ''הטומאה הנספרת'' לגבי מספר הטמאים, אך מכיוון שהוא ירד ממספר הטהורים, בכך הביא למצב כי מספר טמאי מת (זוהי "הטומאה הנספרת" לגבי מספר הטמאים) גדול יותר ממספר הטהורים.
ועוד יש להעיר כי למרות שניתן להיטהר מטומאת שרץ באותו ערב, רב סובר לפי הדעה שטמא שרץ אינו רשאי להקריב קרבן פסח.
ואמאי, ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו, דהא אמר רב: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן?
מחזירה אותנו הגמרא בשאלתה, למחלוקת שלמדנו בדף הקודם, ובה סבר רב כי כאשר יש חצי טהורים וחצי טמאים, כל קבוצה עושה פסח לעצמה, הטהורים בטהרה והטמאין בטומאה. ומדוע יש צורך לטמא אחד מן הטהורים בטומאת שרץ?
אמרי: הכא במאי עסקינן, כגון שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד.
לאור קושיא זו מעמידה הגמרא את דעת רב במקרה שמספר הטמאים גדול באחד על מספר הטהורים. במקרה זה אין הטהורים עושים את קרבנם בטהרה, אלא מצטרפים לרוב העם הטמאים ועושים את הפסח בטומאה.
אי הכי, הוו להו רובא טמאים - ניעבדו כולהו בטומאה?
ממשיכה הגמרא ומקשה, וכי מה בכך? אמנם הטהורים שהם המיעוט יעשו את פסחם בטומאה ביחד עם הרוב הטמא!
סבר לה כרבי אליעזר בן מתיא, דאמר: אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה.
עונה הגמרא, כי רב סובר כרבי אליעזר כי אנו לא מכריעים ציבור לטומאה על סמך בן אדם אחד בלבד.
אי הכי, הדר קושיין לדוכתיה. ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו?
ממשיכה הגמרא ומקשה: אם כן, חוזרת השאלה הראשונה למקומה. מצב של חצי חצי לפי רב, כך שכל קבוצה עושה פסח לעצמה, אלו בטומאה ואלו בטהרה, ומדוע יש צורך לטמא בן אדם טהור בטומאת שרץ?
אלא הכי קאמר: אי איכא תנא דסבר לה כתנא קמא, דאמר פלגא ופלגא - לא עבדי כולהו בטומאה, וסבר לה כרבי יהודה: דאמר אין קרבן ציבור חלוק - מטמאין אחד מהן בשרץ.
מסכמת הגמרא את שיטת רב וקובעת, כי אם נצרף שתי דעות: את דעתו של רב כי במצב של חצי חצי, הטהורים אינם יכולים לעשות את הפסח בטומאה (אין רוב טמאים), ולפי זה כל קבוצה הייתה צריכה לעשות לעצמה, ודעת רבי יהודה שאין לחלק ציבור לשניים, יצא שחצי הקבוצה הטהורה לא תוכל לעשות קרבן פסח בכלל. כדי להוציא אותנו ממצב זה, פסק רב לטמא את אחד הטהורים בטומאת שרץ, ובכך להביא למצב של רוב טמאים, וכולם יעשו את הפסח בטומאה.
ועולא אמר: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה.
עולא חולק על רב ופוסק שיש להביא למצב של רוב טמאים באופן אחר. יש לשלח את אחד הטהורים ל''דרך רחוקה'', ובכך להקטין את מספר האנשים הטהורים (אדם הנמצא במרחק מירושלים ולא יכול להגיע עד לזמן הקרבת הפסח, אינו נספר במניין האנשים), ואז רוב הציבור הקובע יהיה טמא, וכולם יעשו את הפסח בטומאה.
ויטמאנו בשרץ?
מקשה הגמרא על עולא: מדוע להרחיק בן אדם מירושלים, ולא לנהוג כעצתו של רב, ולטמא בן אדם טהור בטומאת שרץ? (הנחת היסוד של השאלה היא שעדיף לדחות בן אדם לפסח שני בעקבות טומאה, מלדחות אותו עקב היותו במקום רחוק. צריך להבין מדוע?)
קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
עונה הגמרא כי עולא סובר שטמא שרץ יכול להקריב את הפסח לערב, לאחר טהרתו (בניגוד לדעת רב, כנאמר לעיל). ולכן, הפיכת אדם להיות טמא שרץ אינה מורידה אותו ממספר הטהורים, ולכן ''אין ברירה'' אלא להרחיק אדם מירושלים ובכך לגרום לכולם לעשות פסח יחדיו בטומאה.
הגמרא ממשיכה לדון מדוע עדיף לטמא טומאת שרץ ולא טומאת מת.
 

מהו המסר

נתייחס למספר נקודות מעניינות העולות מן הסוגיא:
• עצם העובדה שאנו ''מייצרים מצב בידים" המפקיע מציאות מסוימת, כדי לייצר מציאות שונה. המציאות היא שמחצה ציבור טמאים ומחצה טהורים. אנו ''לא מקבלים'' את המצב הזה אשר גורם לחלק מן העם לא להקריב את קרבן פסח (לפי ההסבר בדברי רב) ולכן, אנו עושים מאמצים לשנות את המציאות, ולגרום לכך שהתנאים יבשילו ליצירת מצב יותר נוח לציבור ולעם כולו.
• "טובת הציבור" עדיפה על ''טובת היחיד''. האדם אשר נטמא אינו מצב רצוי לאף אדם. שהרי הטומאה מונעת ממנו מעיסוק בקודש (אסור באכילת קודשים, תרומה ועוד) ובכל אופן אנו מביאים את היחיד למצב זה, על מנת ''לתקן'' את הציבור ולגרום לציבור להיות במצב טוב יותר. בכל מצב שכזה, יש לבחון האם אמנם ''מותר'' לציבור ''להעניש'' כביכול את היחיד בעבור הכלל, או שמא לא. למשל: מותר לאדם להקריב את עצמו ולמות, למען הצלת ציבור שלם. אך לא נראה כי מותר לציבור להחליט כי אדם מסוים ימות כדי להציל את כולם.
• מיהו האדם שאותו ננדב להיטמא בטומאת שרץ, או להרחיקו מירושלים? נראה כי אדם יכול להתנדב להיות טמא בטומאת שרץ על מנת להיטיב לציבור, אך יש לדון, האם במקרה זה, שלא מדובר בחיי אדם, אלא רק במצב טומאה, אולי כאן יש ''זכות'' לציבור לבקש, או אף לדרוש מבן אדם להיטמא.
שאלות מעניינות אלו, נוגעות גם הלכה למעשה בתחומים אחרים שאינם הלכתיים. האם נבקש (או נדרוש) מבן אדם לעשות מעשה שאינו רצוי לו, ואף יכול לגרום לו נזקים, על מנת להיטיב לאנשים אחרים?
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]