מה שעבר עבר / רפי זברגר

פסחים פא ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה בדף פ' עמוד ב', העוסקת בפסולי קרבן פסח, שלא היה ידוע עליהם בשעת עבודות הקרבן, ורק לאחר מכן נודע עליהם. נקדים מספר הקדמות:
1. המקריב קרבן פסח (וכל שאר הקרבנות) חייב להיות טהור לאורך כל זמן עבודות הקרבן.
2. גם בשר ודם הקרבן, חייבים להיות טהורים לאורך עבודות הקרבן.
3. לכתחילה, עיקר קרבן פסח נועד לאכילת בשרו (בניגוד לקרבנות אחרים, שעיקר הכפרה היא זריקת הדם). ישנה מחלוקת תנאים האם אכילת קרבן פסח מעכבת, כך שאם בשר הקרבן לא נאכל לא יוצאים ידי חובה.
4. בדיני נזיר ישנן שני סוגי קרבנות:
a. קרבן נזיר טהור – לאחר השלמת ימי נזירותו, מביא קרבן נזיר טהור, מגלח את שערו ובכך הותרו כל איסורי הנזיר (תגלחת, טומאה וכדו').
b. קרבן נזיר טמא – אם תוך כדי נזירותו, או אף לאחר שהסתיימו, טרם הבאת קרבן נזיר טהור, הנזיר נטמא – חייב להביא קרבן נזיר טמא, להיטהר מטומאתו, ולאחר מכן חוזר ומתחיל את ימי נזירותו מהתחלה.
הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא - הציץ מרצה.
אם בעת זריקת הדם של קרבן פסח לא היה ידוע על פסול של הקרבן או הדם, אך לאחר מכן נודע כי הבשר או הדם היו טמאים בעת הזריקה – יש דין מיוחד "ריצוי ציץ" של הכהן הגדול, והקרבן נחשב כשר בדיעבד, כך שהבעלים פטורים מעשיית פסח שני. אמנם הבעלים לא יוכלו לאכול את בשר הקרבן (שעתה נודע לו שהוא טמא), אך בכל אופן הציץ מרצה, ופוטר את הבעלים מהבאת קרבן פסח שני. יש להעיר כי דין זה הוא למאן דאמר שאכילת קרבן פסח אינה מעכבת, ואדם יכול לצאת ידי חובת הקרבן בדיעבד, גם אם לא אכל את בשר הקרבן.
נטמא הגוף - אין הציץ מרצה. מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח - הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.
דין זה מסייג את הדין הקודם במשנה, וקובע כי הציץ מרצה רק לטומאה של בשר הקרבן או דמו, אך אם בעל הקרבן טמא (טומאת הגוף) – אין הציץ מרצה, גם לא בדיעבד.
דין זה שייך גם בקרבן נזיר (או קרבן נזיר טמא, או קרבן נזיר טהור). אם לאחר הבאת קורבנותיו התברר שהבשר או הדם היו טמאים בעת זריקת הדם, הרי שהציץ מרצה, והנזיר יצא ידי חובת קרבן נזיר (קרבן נזיר טמא או נזיר טהור).
נטמא טומאת התהום - הציץ מרצה.
דין זה מסייג את ההסתייגות של הדין הקודם. אמרנו שאם הייתה טומאה של מקריב הקרבן (טומאת הגוף), הרי שהציץ אינו מרצה. עתה קובעת המשנה, כי כלל זה נכון בטומאות ידועות ומוכרות. אך ב''טומאת התהום'', למרות היותו טומאת הגוף, הציץ כן מרצה. טומאת התהום מוגדרת כטומאה ''הנמצאת בתהום'', כך שאף אחד לא היה מודע לה. כגון שהיה מת קבור תחת מפולת וכדו',
גם כאן יש להעיר, כי הציץ מרצה והמקריב את קרבן הנזיר או את קרבן הפסח אינם חייבים להביא קרבן נוסף, אך נאסר עליהם לאכול את בשר הקרבן, כיוון שבסופו של דבר הבעלים נטמאו מטומאת התהום, ולכן יש איסור לאדם טמא לאכול מבשר הקרבן. 
 

הנושא

נתמקד בדיון הגמרא על טומאת התהום.
אמר מר בר רב אשי: לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי אזדריק דם - שפיר איזדריק. אבל נודע לו לפני זריקה - לא מרצה.
מר בר רב אשי מסייג את דין המשנה לגבי ריצוי ציץ של טומאת התהום, רק למקרה שנודע לבעלים על טומאת התהום לאחר זריקת הדם על המזבח, או אז – זריקת הדם הייתה תקינה לשעתה. אבל אם נודע לו על טומאת התהום לפני הזריקה, הרי שהזריקה נפסלת והציץ אינו מרצה.
מיתיבי: המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך, לתרומה – טמא, לנזיר ועושה פסח – טהור. וכל טמא וטהור - להבא הוא.
הגמרא מקשה על דינו של מר, בנו של רב אשי, מן הברייתא במסכת זבים. שם מדובר על אדם שעבר בדרך רשות הרבים ולא ידע שיש שם מת, אבל המת היה מוטל לרוחב הדרך, כך שבכל מקרה האדם נטמא. מציאות זו נקראת טומאת תהום, כיוון שלא ידע בזמן שעבר כי יש שם מת, אלא נודע לו לאחר זמן.
לדיני אכילת תרומה – אין שום היתר ונאסרה על האדם לאכול תרומה.
לגבי קרבן פסח וקרבן נזיר - קובעת הברייתא שהוא טהור.
מסיקה הגמרא מהלשון של טמא וטהור בברייתא, כי לאדם אשר נטמא בטומאת התהום, מותר לכתחילה לזרוק את דם קרבנו, אף שנודע לו לפני זריקת הדם. וזאת בניגוד לדעת מר, בנו של רב אשי.
אלא אי איתמר, הכי איתמר. אמר מר בר רב אשי: לא תימא ,נודע לו לאחר זריקה - הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה - לא מרצה, אלא אפילו נודע לו לפני זריקה - מרצה:
לאור קושיא זו מתקנת הגמרא דברי מר בר רב אשי, וקובעת כי הוא פסק, שגם אם נודע לבעל הקרבן על טומאת תהום לפני זריקה (אבל לאחר השחיטה), מותר לכתחילה לזרוק, בעקבות ריצוי הציץ של הכהן הגדול.
יש להעיר כי אם נודע לו לפני שחיטת הקרבן, אין לשחוט אותו, והציץ אינו מרצה בשלב מקדמי שכזה. 
 

מהו המסר

טומאת התהום הינה טומאה לכל דבר, שהרי בסופו של דבר התגלתה טומאה באותו מקום, אבל בזמן אמת לא הייתה ידועה. האדם או הקרבן נטמאו והיו צריכים להיות פסולים גם בדיעבד. אך בכל אופן, בגד המיוחד של כהן גדול, הנראה למרחוק ומונח על מצחו, בכוחו ''לרצות'' ולכפר, הופך את הקערה על פיה, ומכשיר את הקרבן.
ריצוי הציץ במקרים אלו, מלמד אותנו מסר מעניין גם לחיים. לפעמים ניתן ''להכשיר'' מצב לא תקין בדיעבד, ולומר כי למרות שהיה ''לא בסדר'' ואנו מודעים לכך עכשיו, אנו אומרים כי ''מה שעבר עבר'' ולא פוסלים דברים בדיעבד.
אין לומר זאת בכל מקרה ובכל מצב, אבל ניתן להשתמש ב''כלי'' זה במידת הצורך ולפי העניין.
  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]