גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רנ"ג מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף פג ע"ב

מילה שלא בזמנה - זמנה קבוע או אין זמנה קבוע

בענין מילה שלא בזמנה - שאינה דוחה את השבת, ונלמד ממקרא שכתוב לגבי ביום טוב (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", כדרשת רז"ל במכילתין (פג, ב) ובמס' שבת (כד, ב): "'הוא' ולא מכשיריו, 'לבדו' ולא מילה שלא בזמנה הבאה מקל וחומר", ופירש"י: "ולא מילה שלא בזמנה - דאי לא ממעט קרא אתיא בקל וחומר לדחות, ומה צרעת שדוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה, אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו, שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה, ואתא קרא ומיעטה, דכיון דשלא בזמנה היא, כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר", וכן כתב רש"י במס' שבת: "לבדו - למעוטי מילה שלא בזמנה, דלא דחיא שבת ויו"ט... לאפוקי מהאי ק"ו, דלא תדרוש ליה, וממילא שמעינן מינה, דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים". יעו"ש.

המורם מדברי רש"י, שמילה שלא בזמנה נחשבת 'מצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה מחר', ולמדים מזה חידוש גדול, שמעיקר הדין אפשר לדחות מילה שלא בזמנה ליום אחר, וכבר העיר בזה ה'שפת אמת' (שבת שם): "אבל קשה דכל רגע שאינו נימול עובר בעשה", והיינו, שגם במילה שלא בזמנה עובר בעשה כשדוחה אותה, וציין בדבריו לסתירה בדברי ה'מגן אברהם'.

דהנה לגבי איסור קביעת סעודה בערב שבת נפסק בשו"ע (או"ח סי' רמט ס"ב): "וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר", וכתב המג"א (סק"ה): "פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת, ומילה אע"פ שעבר זמנה (לאלו המתירים למול מילה שלא בזמנה בער"ש, עי' יו"ד סי' רסו), כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמניה היא, דאסור להניחו ערל". וכן הוא בהל' תענית – כלפי המבואר בשו"ע (סי' תקסח ס"ב) באלו התעניות שמותר לאכול בהן בסעודות מצוה ללא התרה, וכתב המג"א (סק"י) שיש הבדל בזה בין מילה שלא בזמנה - שנחשבת סעודת מצוה, לפדיון הבן אחרי זמנו - שאינו נחשב סעודת מצוה כלפי זה, וכלשונו: "מילה אע"פ שעבר זמנה, כל שעתא ושעתה זמנה הוא, דאסור לעמוד ערל, אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר", ומשמע שגם מילה שלא בזמנה אסור לדחותה, ולא רק שאסור לדחותה ליום אחר, אלא שבאותו יום עצמו 'כל שעתא ושעתא זמנה הוא'.

מאידך, מצינו סתירה בדברי המג"א, דבהלכות פסח (סי' תמד סקי"א) במי שהולך למול את בנו ביום י"ד בניסן אחרי חצות ונזכר שיש בידו חמץ וכבר אי אפשר לבטלו, יחזור לביתו לבער את חמצו תחילה, ומנמק את דבריו: "משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמיר טפי, שכל שעתא עובר עליו, משא"כ במילה", הרי שגם במילה בזמנה לא אמרינן 'כל שעתא ושעתא זמנה הוא', ואסור לעמוד ערל, וכבר עמד ה'מחצית השקל' על סתירה זו (ועי"ש בדבריו מה שניסה ליישב).

והנה בספר 'דבר אברהם' (ח"ב סי' א אות ב) כתב ליישב הסתירה בדברי המג"א, כי אכן הבדל גדול יש בזה בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה, כי במילה ביום השמיני מצותה כל היום כולו, כדתניא (פסחים ד, א): "כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות", והיינו, שבמשך יום השמיני אין ביטול מצות עשה במשך כל היום - אם דוחים אותה משעה לשעה, ואין כאן כי אם משום 'זריזין מקדימין למצות', ורק ברגע האחרון של היום - אם לא מלו נתבטלה מצות עשה של מילה ביום השמיני, ולכן כשחל יום השמיני למילה בי"ד ניסן, מצות עשה דתשביתו עדיפא, שעוברין עליה בכל רגע ורגע, אבל מילה שלא בזמנה, אחרי עבור יום השמיני למילה, ישנה חובה בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, וכלשון המג"א: "כל שעתא ושעתה זמנה הוא", וגם אסור לדחותה באותו היום משעה לשעה (עיי"ש בדבר אברהם סי' ד אות ט).

מאידך מצינו כמה אחרונים שנקטו אכן שמילה שלא בזמנה נחשבת כמצוה שאין זמנה קבוע - וכפשטות דברי רש"י שלפנינו. כ"כ ה'שאגת אריה' (חדשות סי' ו) שמצות מילה עיקר זמנה ביום השמיני דווקא, ואם לא מל ביום השמיני שוב אין זמן קבוע למצותה וכל הימים שווים, וכן נוטה לשונו של ה'נודע ביהודה' (יו"ד תנינא סי' קסו), אודות אלו שנהגו לדחות מילה שלא בזמנה לערב פסח לצורך סעודת בכורים שלא יצטרכו להתענות, שכתב: "דבר זה הוא מעשה מגונה מאד להשהות המצוה, ואפילו ביום המילה עצמו שכל היום כשר, ואפ"ה זריזין מקדימין למצוה, ק"ו שלא לדחות מיום ליום, אף שכבר נדחית מזמנה, מ"מ שוב כל יומא זמנה הוא", ומשמע שאין כאן כי אם מדין זריזין מקדימין למצות, וכאמור (עי' 'פרי יצחק' ח"ב סי' ל).

בספרי גדולי האחרונים (עי' 'זכר יצחק' סי' א'; 'דברי יחזקאל' סי' יב אות ז ועוד) ישנה אריכות גדולה בנידון זה כלפי דברי הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ב): "אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו, נתעלם מבי"ד ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה". משמע מלשונו שבכל יום ויום שאין מלין יש כאן משום ביטול מצות עשה, אמנם, הרמב"ם הזכיר דבר זה רק כלפי האדם עצמו - כשלא מל את עצמו כשהגדיל, אכן, כלפי חובת האב והבי"ד - אשר נתחייבו עוד במילתו טרם שהגדיל, לא הזכיר שיש כאן משום ביטול מצות עשה בכל יום ויום, וזאת היא כשיטת האחרונים שאחרי יום השמיני אין זמנה קבוע, ולפי זה יש לנו הכרעה נוספת בזה, כי כלפי חובת האב והבי"ד - נחשבת כמצוה שאין זמנה קבוע, וכלפי האדם עצמו משהגדיל - נחשבת כמצוה שזמנה קבוע.