פרופורציות בחיים / רפי זברגר

פסחים פה ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף פד: על איסורי שבירת עצם של קרבן פסח המחייב מלקות ארבעים, ואיסור להשאיר מבשר הנותר לאחר זמן אכילתו (ליל ט''ו בניסן), שהוא מוגדר כאיסור ''נותר'', ואינו מחייב מלקות ארבעים.
בגמרא מובאים שני הסברים לטעם ההלכה שאין לוקים על לאו של נותר.
במאמר זה נעסוק בקטע גמרא מעמוד א' העוסק בתקנת חכמים בנושא טומאה בעקבות נגיעה בקרבן הנאסר באכילה.
 

הנושא

נקדים מספר הקדמות:
• כהן החושב באחת מפעולות הקרבן, שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, לזרוק את הדם, או לאכול את הבשר חוץ לזמן המותר בקרבן זה (''חוץ לזמנו'') הרי הוא ''פיגל'' את הקרבן. יש איסור להקריבו, והאוכלו מתחייב כרת.
• בשר קרבן הנשאר לאחר הזמן המותר באכילתו נקרא ''נותר'' והאוכלו מתחייב בכרת. לכל סוג קרבן מוגדר זמן אכילה. למשל: חטאת – זמן אכילתו יום ולילה. שלמים – שני ימים ולילה. פסח – עד אור בקר של ט''ו בניסן.
• כהן המפגל קרבן, אם בשוגג – פטור מלשלם לבעל הקרבן את שווי הקרבן, אם פיגל במזיד – חייב לשלם.
• אחד משמונה עשר תקנות של חכמים, הוא ''ראשון לטומאה'' אשר מטמא את ידיו של הנוגע בו. למרות שאין טומאה לחצי בן אדם, גזרו חכמים טומאה במקרה זה רק על הידים. טומאה זו הופכת את הידים להיות ''שני לטומאה'', המטמא אך ורק תרומה וקודשים. ידים אלו אשר יגעו בחולין, לא יטמאו אותן.
תנן התם (ק''כ:): הפיגול והנותר (והטמא) - מטמאין את הידים.
המשנה בדף ק''כ: מביאה תקנת חכמים, הקובעת כי אדם הנוגע בקרבן האסור באכילה, כגון פיגול או נותר, הרי ידיו נטמאו, כמו כל ''ראשון לטומאה'' המטמא את הידים. ישנה שני הסברים לסיבת התקנה:
רב הונא ורב חסדא. חד אמר: מפני חשדי כהונה, וחד אמר: מפני עצלי כהונה.
ההסברים נאמרו על ידי רב הונא ורב חסדא, אחד מהם קבע כי הסבר התקנה משום ''חשד כוהנים'', והשני קבע כי ההסבר הוא משום ''כוהנים עצלים''. הגמרא מיד תסביר כי כל חכם התייחס לאיסור אחר, ואין מחלוקת ביניהם:
מר מתני אפיגול, ומר מתני אנותר. מאן דמתני אפיגול - משום חשדי כהונה, ומאן דמתני אנותר - משום עצלי כהונה.
אחד החכמים התייחס לאיסור פיגול, וטעמו הוא משום ''חשד כוהנים''. והחכם השני התייחס לאיסור נותר, וטעמו הוא משום ''עצלי כהונה''.
קרבן פיגול מטמא ידים משום ''חשד כוהנים''. אנו חושדים כי הכהן ''אינו אוהב'' את בעל הקרבן, ורצה לגרום לו נזק כלכלי. לכן יפגל את הקרבן, אך יאמר לבעל הקרבן כי עשה זאת בשוגג, ואז לא יתחייב לשלם לו את ערך הקרבן.
''נותר'' מן הקרבן מטמא משום ''כוהנים עצלים''. ישנם כוהנים אשר ''מתעצלים'' לאכול את בשר הקרבן המיועד להם (בשר קדשי קדשים נאכלים לכוהנים). לכן גזרו חכמים שאם הכוהנים יגעו בבשר נותר, הרי שיטמאו את ידיהם, ויהיה אסור להם לגעת בקודשים עד אשר ייטהרו (מוסבר בהקדמה). גזירה זו תגרום לכוהנים להיות זריזים באכילת הקרבן, כך שלא יישאר בשר לאחר זמן האכילה, שייהפך להיות ''נותר''.
מר מתני כזית, ומר מתני כביצה. מאן דמתני כזית – כאיסורו, ומאן דמתני כביצה - כטומאתו.
ישנה עוד מחלוקת בין רב הונא ורב חסדא, האם טומאת ידים אשר נזכרה לעיל, מטמאת בשיעור כזית או כביצה.
כאן הגמרא "משאירה" את המחלוקת ביניהם, ומסבירה כי מקור הדעה לטמא בכזית, הוא מהאיסור עצמו. אכילת של פיגול או נותר מחייבת כבר באכילת כזית מהבשר האסור, ולכן גם שיעור טומאת פיגל ונותר, יהיה כבר בשיעור זית. מקור הדעה השנייה לטמא רק בשיעור ביצה הוא מדיני טומאת אוכלין, המטמאים רק בשיעור ביצה. 
 

מהו המסר

נבחן את החשד שלנו בכהן שיפגל את הקרבן משום איבה. מדובר בכהן אשר בלשון המעטה, ''אינו מחבב'' את בעל הקרבן. לכן הוא יעבור במזיד על איסור ''פיגול'' ויחשוב מחשבות אסורות באחד מפעולות הקרבן. בכך יגרום לפסול את הקרבן מהקרבה, עד כדי חובת כרת למי שיאכלו. הכהן ימשיך לעבור על איסורים וגם ישקר ויאמר כי עשה זאת בשוגג, כדי שלא לשלם לבעל הקרבן את שוויה של הבהמה.
כדי למנוע מאותו כהן לבצע את זממו, תיקנו חכמים כי קרבן פיגול יטמא את ידי הכהן, כמו כל ראשון לטומאה המטמא את הידים. ידי הכהן יהפכו להיות שני לטומאה, אשר כאמור לעיל, מטמא רק תרומה וקודשים! הכהן אשר ישמע על תקנת חכמים זו, יימנע עצמו מאיסור פיגול, וימנע עצמו מאיסור שקר... כדי לא לטמא את ידיו להיות שניות לטומאה.
כיצד ''נסביר'' את מחשבותיו של אותו כהן. מאיסור פיגול – אינו חושש. מאיסור שקר – אינו חושש. אך מאיסור טומאה אשר יהפכו את ידיו להיות שניות לטומאה – חושש גם חושש.
תוספות אצלנו שואל שאלה זו ועונה: אין הכי נמי. באמת נכון – ישנם כוהנים אשר יחששו לענייני טומאה יותר מאשר לאיסור פיגול. הוא אף מביא גמרא ממסכת יומא (כ''ג.) הקובעת כי יש כוהנים החוששים לטומאה יותר מאשר ... לשפיכות דמים.
אנו למדים מכך, כי ישנם אנשים ''המאבדים פרופורציות בחיים''. דיני טומאה חשובים יותר מאיסור דאורייתא חמורים כמו פיגול, ולעיתים אף יותר מאיסור שפיכות דמים, המהווה גם ''איסור כל כך אנושי''.
אנו מכירים תכונה זו גם באיסורים אחרים, כמו אי זהירות על דיבור לשון הרע, תוך כדי שמירה על איסורי דרבנן, ועוד כהנה וכהנה.
במקרה שלנו, חכמים ''ניצלו'' תכונה זו של אנשים, ולכן תיקנו את תקנת טומאת ידים מאיסור פיגול ונותר.
אך שומה עלינו לנסות ולשמור על פרופורציות בחיים. לדעת בכל זמן מהם הדברים החשובים אשר אותם עלינו לבצע, ומהם האיסורים החמורים, אשר עלינו להימנע מלעבור עליהם.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]