הנהגות דרך ארץ / רפי זברגר

פסחים פו ע''א-ע''ב

הקדמה

נלמד את המשנה בעמוד א', העוסקת בשתי חבורות האוכלות בבית אחד:
שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין.
ישנם שני הסברים למשנה. רש''י מסביר כי מותר לשתי חבורות לאכול בבית אחד, כאשר כל חבורה מפנה את פני האנשים כלפי צד שני, ואין בזה בעיה של חלוקה לשתי חבורות באותו בית. ויש המסבירים כי חובה שכל חבורה תפנה פניה כלפי צד אחד, כדי שלא ייראו כי שתי חבורות אוכלות יחדיו.
והמיחם באמצע.
לפי הסבר רש''י לעיל, המשנה ממשיכה באותו קו וקובעת כי רשאים להניח את המיחם בין שתי החבורות ושתיהן יכולות להשתמש במיחם זה, ללא חשש שייראו כשתי חבורות מעורבבות. ולשיטה השנייה, חייבים לשים מפריד בין שתי החבורות כדוגמת מיחם שעומד בין שתיהן, ומהווה מעין חציצה ביניהם.
כשהשמש עומד למזוג - קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל.
לשתי השיטות אין איסור ששמש אחד ישמש את שתי החבורות, אך הוא חייב להיות מנוי רק על אחת מהן, ושם יאכל מקרבן פסח. לכן, כשהוא עובר לשרת את בני החבורה השנייה, בה הוא לא מנוי, עליו להראות כי אינו שייך לחבורתם ולכן עליו ''לקפוץ את פיו'' ולדאוג שלא יאכל מאומה מבני חבורה זו.
והכלה - הופכת את פניה ואוכלת:
אם יש כלה באחת מן החבורות, אף שהחבורות ישבו זו מול זו (לפי רש''י רשאיות לשבת כך), הרי שהכלה מתביישת לאכול כשפניה כלפי אנשים, לכן היא רשאית להפוך את פניה ולאכול, כך שלא יראוה אוכלת. 
 

הנושא

נלמד הנהגות מעשיות מעניינות ממעשה ברב הונא:
רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו ליה: מה שמך? אמר להו: רב הונא.
רב הונא, מגדולי אמוראי בבל, נקלע לביתו של רב נחמן בר יצחק. שאלוהו לשמו, והוא ענה להם: רב הונא.
אמרו: ניתיב מר אפוריא - יתיב.
הזמינו אותו לשבת על המקום המכובד בבית שהוא המיטה, ורב הונא נענה וישב על המיטה.
יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא, ושתייה בתרי זימני, ולא אהדר אפיה.
נתנו לו כוס יין לשתות, והוא מיד קיבלו. לאחר מכן, שתה את היין בשתי לגימות, ולא החזיר פניו, אלא שתה בפני המארחים. לאחר כל זאת שאלו אותו המארחים על הנהגותיו ומעשיו של רב הונא:
אמרו ליה: מאי טעמא קרית לך רב הונא? אמר להו: בעל השם אני.
שאלה ראשונה, מדוע קרא לעצמו רב, ולא הסתפק בשם הונא. ענה להם כי זה שמו מאז ומעולם.
מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב אפוריא, יתבת? אמר להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה (חוץ מצא).
וכששאלו אותו מדוע הסכים לשבת על המקום המכובד בבית (על המיטה), ולא ''הסתפק'' במקום פחות מכובד כמו כסא או ספסל? ענה להם כי יש לעשות כל מה שבעל הבית אומר לאורח, ומכיוון שהוצע לו לשבת על המיטה – התיישב עליה.
מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא? אמר להו: מסרבין לקטן, ואין מסרבין לגדול.
המשיכו ושאלוהו: מדוע לא סירב בתחילה לשתות מן היין (כדרך ארץ שלא מקבלים הצעות כאלו בפעם הראשונה)? ענה להם, כי מסרבין רק לאדם קטן, אך לא לאדם גדול. ומכיוון שהציעו לו בני הבית של רב נחמן, שהיה אדם גדול, הרי שבמקרה זה, הנימוס מחייב לא לסרב (בניגוד להצעה של ''אדם רגיל'', אשר כאמור יש לסרב בפעם הראשונה).
מאי טעמא אשתיתיה בתרי זימני? אמר להו, דתניא: השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן, שנים - דרך ארץ, שלשה - מגסי הרוח.
כמות היין לא הייתה גדולה, ולכן חזרו ושאלו, מדוע לא שתה את כל היין בפעם אחת? והוא ענה כי גם באופן שתייה יש הנהגות דרך ארץ, ואין לשתות בפעם אחת, כי זו דרך הגרגרן. כמו כן, אין לחלק ליותר משתי לגימות, שזו ''גסות רוח'', אלא יש להשתדל לשתות כוס יין בשתי לגימות. (מדובר בכמות שניתן לשתותה בפעם אחת. אם הכמות גדולה יותר, כנראה שאין מניעה לחלק ליותר משתי לגימות).
מאי טעמא לא אהדרת אפך? אמר להו: כלה הופכת פניה.
סיימו את השאלות ושאלוהו מדוע לא הפך פניו כאשר שתה את היין, כפי שכנראה היה מנהגם באותה תקופה?
הוא ענה כי הפיכת פנים אינה כתובה אלא לכלה אשר מתביישת שיסתכלו על פניה בעת אכילתה. ''אדם רגיל'' אינו חייב להפוך פניו בעת סעודתו. 
 

מהו המסר

באופן כללי ניתן לומר כי בכל דרכי האדם יש ''הנהגות טובות'' שיש ללכת לאורן. שולחן ערוך שלנו, כולל גם הנהגות דרך ארץ אלו, ולא רק ''הלכות דתיות'', כמו הלכות תפילה, חגים, ברכות וכדו'. אדם ניכר גם בהנהגותיו הכלליות, ולא רק באופן מידת שמירת מצוותיו. נלמד כמה עקרונות מתשובותיו של רב הונא לבני ביתו של רב נחמן.
1. אדם לא חייב להתבייש בשמו ובכינויו, אלא להיפך. אם אדם ''מכיר את מקומו'' בחיים, יודע את ערכו האמיתי, הרי שאין להצטנע ולקרוא לעצמו בשמות פחותי משמעות.
2. אדם גם אינו חייב להתבייש באכילתו. אם אדם ''אוכל ושותה כמו שצריך'', הרי שיכול לאכול מול אנשים, ללא בושה. שוב, הנהגה המעלה את כבודו של כל אדם.
3. כשאדם מתארח בבית חברו, הרי יש לתת כבוד גדול למארח, תוך כדי הכרת טובה, ואמירת תודה בכל ליבו.
לכן, יש להיענות לבקשותיו של בעל הבית, אף שאולי במקום אחר היה נוהג אחרת. זהו חלק מהכרת הטוב של האורח כלפי מארחו, הנהגה חשובה בכל אורחות חיינו.
4. יש לכבוד בייתר שאת את האנשים החשובים והגדולים כמו רבניםנשי מעשה. גם כאן, למרות שבדרך כלל לא נענים לבקשות מיד הפעם הראשונה, מדין כבודו של רב, אין לסרב לו, אלא להיענות מיד כשהוא מבקש.
5. ישתדל אדם ללכת ''בדרך האמצע''. לא להיות גרגרן, וגם לא להיות גס רוח, אלא ללכת בדרך המלך.
כפי שכתב הרמב''ם בי''ד חזקה (הלכות דעות, פרק א'): הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]