לכל יהודי יש משפחה

הרב דב קדרון

פסחים צא ע"א

קרבן הפסח נחשב כקרבן ציבור, שנעשה על ידי כל עם ישראל, והמצווה היא לאכלו בחבורה, כפי שמתורגם הפסוק (שמות יב, מו): "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" – בחבורה אחת. מהו האופן שבו משייך אדם את עצמו לכלל?

כתב על כך רבנו אליהו מזרחי (רא"ם שמות יב, מו): "שיהיו כל הנמנים בו ממשפחה אחת, כמו בפסח מצרים אין קפידא, דדוקא פסח מצרים נוהג במשפחות, כדכתיב (פסוק ג): "שה לבית אבות" "וצאן למשפחותיכם" (פסוק כא), אבל פסח דורות אפילו בערבוביא, כדכתיב (פסוק מז) "כל עדת ישראל יעשו אותו".

כלומר כאשר היינו במצרים הדגש היה על קיבוץ כל משפחה, ואם היה אדם בודד ללא משפחה, לא הייתה לו שייכות טבעית לקבוצה אחרת וייתכן שעשה את קרבן הפסח לבד, אולם לאחר יציאת מצרים הדגש הוא על השייכות לחבורה של אנשים מעם ישראל, לאו דווקא מאותה משפחה. מאחר שנהיינו לעם – לכל יהודי יש שייכות לכלל ישראל, וכל עם ישראל הינו משפחה אחת גדולה.

בגמרא מובאת מחלוקת האם מותר לשחוט את קרבן הפסח עבור אדם יחיד. הרמב"ם, באופן יוצא דופן, כותב: "ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר: יעשו אותו". כלומר מבחינה עקרונית גם אדם יחיד המקיים את המצווה משייך את עצמו לכלל בעצם עשייתו את קרבן הפסח, כפי שהיה במצרים, אולם צריך להשתדל להימנע ממצב כזה של קרבן פסח של יחיד, כי השייכות לכלל צריכה לבוא לידי ביטוי בהצטרפות לחבורה, להיות ביחד עם עוד יהודים.