האם בפסח מצרים הייתה טומאת מת?

הרב דב קדרון

פסחים צב ע"א

אחד הדברים שהקפידו עליו חכמים הוא שגר שהתגייר בערב פסח לא יעשה באותה שנה את קרבן הפסח, כמו שמבאר הרמב"ם (הלכות קרבן פסח ו,ז): "גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל - אין שוחטין עליו, שאינו אוכל לערב, והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב". כלומר: מדין תורה ברגע שהגר מתגייר הוא טהור לכל דבר, אלא שמדרבנן גזרו שיהא דינו כטמא מת.

מדוע בפסח מצרים הקפיד הקב"ה שלא יהיו בעם ישראל ערלים או עובדי עבודה זרה, ולא הקפיד שלא יהיו בהם טמאי מתים? מכאן מוכיח רבנו חיים בן עטר (אור החיים תחילת פרשת חקת) שטומאת מת חלה רק על יהודים ולא על גוים, וכאשר בני ישראל עשו את פסח מצרים היה מעמדם כשל גוים ולא היה בהם כל חשש של טומאת מת, כי הטומאה הזו לא הייתה שייכת לגביהם.

הוא המשיל דבר זה לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחד מלא דבש ואחד מלא זבל, ופינה אותם החוצה. אל הכלי שהיה מלא דבש מתקבצים כל הזבובים והרמשים, אולם הם לא מתקבצים כל כך לכלי שהיה מלא זבל, כך גם כאשר יהודי מת, להיותו בחייו מלא קדושה מתוקה ועריבה – לאחר מותו מתקבצים אליו הרבה מכוחות הטומאה, זאת משום שקדושתו נבעה מהתורה, אולם אצל אומות העולם שאין בהם קדושת התורה – לא מתקבצים כוחות הטומאה בהיפרד נפשם מגופם, וכך היה גם מעמדם של בני ישראל ביציאת מצרים קודם מתן תורה.