הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מה טוב בגלות?
פסחים פז ע"ב
השבוע למדנו שיש צד חיובי בגלות. העובדה שהקב"ה פיזר אותנו בין האומות לא היתה רק עונש, אלא היתה לה גם תכלית חיובית. שני יתרונות היה לפיזור הזה בין האומות, כפי שאומרת הגמרא בסוגייתנו:
1. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד ב
ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין...
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב "צדקות פרזונו בישראל"? - צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו כי ששת חדשים ישב שם וגו', ואלו אנן - איתינכו גבן כמה שני, ולא קא עבדינן לכו מידי. אמר לו: רצונך, יטפל לך תלמיד אחד. נטפל ליה רבי אושעיא. אמר ליה: משום דלא ידעיתו היכי תעבדו: תכלינן כולהו - ליתנהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו - קרי לכו מלכותא קטיעתא. - אמר ליה: גפא דרומאי! בהא נחתינן ובהא סלקינן.
היתרון השני שמובא כאן הוא לבטחונם של ישראל. כפי שנקרא בשבוע הבא, בפורים, כאשר כל ישראל נמצאים תחת שלטון של אדם אחד יש סכנה גדולה לעם, ועדיף לפזר אותם בין האומות. אך ברצוני להתעכב על היתרון הראשון: המטרה של הגלות, לפי זה, היא כדי שנוכל לגרום לגיור של גויים. אגב, יש לדברים האלה גם נפקא מינה הלכתית, כפי שמובא בסמ"ג, שאפילו אם יש צד היתר לרמות נכרי, אין לעשות זאת, כי זה ימנע מהגויים לרצות להתגייר:
2. ספר מצוות גדול (ר' משה מקוצי, המאה ה-13, צרפת) עשין סימן עד
כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם יאמרו הגוים: בדין עשה, כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות, יאמרו: ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא, שבחר לחלקו גנבים ורמאים. ועוד כתוב (הושע ב, כה) "וזרעתיה לי בארץ", כלום זורע אדם כור אחד אלא למצוא כמה כורים, כך זורע הקדוש ברוך הוא את ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב) וכל זמן שהם מתנהגים בהן ברמאות מי ידבק בהם. והרי הקפיד הקדוש ברוך הוא על גזל הרשעים שנאמר (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס".
אבל בדברים האלה, לכאורה, יש חידוש גדול: האם באמת אנחנו מעוניינים בגיור? האם אנחנו רואים טוב בכך שיתווספו אלינו עוד ועוד גרים? ידוע שהיהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה מנסה להטיף לעמים האחרים להיות כמותה, אלא רואה בעם ישראל 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכמו שאיננו מנסים לשכנע אדם מישראל שיהפוך להיות כהן, כי אין זה תפקידו, כך איננו משכנעים גויים להתגייר! יתרה מזו: הגמרא אף אומרת שהגויים המתגיירים רק עושים לנו צרות:
3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד ב
אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: ,ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", כתיב הכא 'ונספחו', וכתיב התם 'לשאת ולספחת'.
את המשפט הזה הבינו הפרשנים ופוסקי ההלכה בכמה אופנים. התוספות מביאים כמה פירושים לכך שקשים גרים לישראל כספחת, ואחד הפירושים, אגב, מגיע מפיו של אדם שבעצמו היה גר (ואין פלא שהפירוש שלו הוא לטובת הגרים...):
4. תוספות מסכת קידושין דף ע עמוד ב
קשים גרים - פי' בקונטרס לפי שאינם בקיאים במצות ומביאים פורענות. ועוד, שמלמדים את ישראל ממעשיהם וכו'. ויש מפרשים לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, ולאו מילתא היא, דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרינן בסוטה (דף לז, ב) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף וג' אלפים ותק"ן בריתות, שכולן נתערבו זה בזה. אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם. ויש מפרשים דקשין גרים לישראל כספחת לפי שהזהיר הקדוש ברוך הוא עליהם בכ"ד מקומות שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום. ויש מפרשים לפי שע"י הגרים ישראל בגלות, כדאמר (פסחים פז, ב) מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עובדי כוכבים כדי שיתוספו עליהם גרים. ולא נהירא, דהא אמר ביבמות (דף מז, א) עובד כוכבים הבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר תדע שישראל דווים דחופים ואמרינן התם משום דיפרוש הוא דאמר מר קשין גרים לישראל כספחת, אלמא דבתר שיתגיירו קשים הם. וה"ר אברהם גר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקדוש ברוך הוא מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו. וכה"ג מצינו גבי הצרפית (מלכים א יז) שאמרה "מה לי ולך איש הא-לקים באת אלי להזכיר את עוני", שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עוונה. ור"י פירש דלפיכך קשים שנטמעו בישראל ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת, וכן נראה דמשום הכי מייתי הא דרבי חלבו על הא מילתא דר' חמא בר חנינא.
אחד הפירושים שהתוספות דוחה אומר שהגרים קשים כספחת בגלל שהגלות נגרמה כדי להביא את הגרים, אבל התוספות דוחה את הפירוש הזה כי משמע שהם כספחת לא רק לפני שהם מתגיירים אלא גם לאחריו.
הפירוש האחרון שהביא התוספות הוא שהם קשים כי הם מעכבים את השכינה, כי השכינה שורה רק על משפחות מיוחסות. (האמת היא שהפירוש הזה לא ברור לענ"ד, כי גם אם השכינה לא שורה עליהם, איך הם מעכבים את זה שהשכינה תמשיך לחול על משפחות מיוחסות?)
לפירוש הזה של התוספות יש השלכה הלכתית מעניינת מאוד בשאלת היחס לגרים. בחברה שלנו מקובל לכבד ולהעריך מאוד את גרי הצדק שבחרו להסתופף תחת כנפי השכינה, וכמובן שאין מניעה להתחתן איתם. אבל בחברה החרדית הדבר הרבה פחות מקובל, והסביר את הדברים הרב מנשה קליין:
5. שו"ת משנה הלכות (ר' מנשה קליין, המאה ה-20, ארה"ב וישראל) חלק ט סימן רלז
והאמנם אפילו גרים כשרים שמקבלים מהם ושעליהם אמרו חז"ל לא נגלו אבותינו בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, אבל אין זאת אומרת שיתערבו בני ישראל עמהם. ואדרבה, הרי מבואר בתוס' יבמות מ"ז ע"ב ובתוס' נדה י"ג ע"ב דקשים גרים לישראל כספחת לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות בישראל. וודאי שיש מצוה לקרב ולאהוב את הגרים אבל אין זה מחייב להתחתן עמהם. והרי משה רבינו קבל כמה גרים דכתיב 'וגם ערב רב עלה אתם' ואפ"ה לא נתערבו בהם ולא התחתנו עמהם בני ישראל. והגם דליכא איסור להתחתן עמהם ח"ו, וגם באבות מצינו אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים וכן יצחק ויעקב שהיו מגיירים מהם הרבה ואפ"ה לא נשאו מהם ומבניהם אחריהם שהתחתנו רק ממשפחתם כיצחק ויעקב "כי אם אל משפחתי ואל בית אבי תלך" ואמנו רבקה אמרה "קצתי בחיי מפני בנות חת". ואברהם אבינו לא נשארו לו מהגר שום בנים צדיקים הגם ששמה קטורה מ"מ לא עלתה בידו הגם שעשה כן ע"פ אמנו שרה וע"פ השם. וזה פשוט מאד.
בכל אופן, מדברי הגמרא רואים שהגלות נועדה לצרף אלינו גרים, כלומר שעניין הגרות נחשב דבר חיובי ורצוי. אבל איננו מנסים להביא גרים בכח, או אפילו לשכנע גויים להתגייר, ולמה – אם כן – זה מצטייר כדבר רצוי?
מפרשים רבים דיברו על כך שגיורם של אותם גרים פירושה העלאת הניצוצות של הקדושה הנמצאות בין הגויים. ה'נודע ביהודה' הסביר כך גם את מדרש חז"ל שעשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים, וגם את האיסור לשוב למצרים, שלא מצינו כדוגמתו באף אחת מהארצות האחרות:
6. צל"ח (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מסכת ברכות דף ט עמוד ב
ואמנם אני אילולא פירש"י היה נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכו', דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהיה זה עונש להתֵם חטא ולכלות פשע, מכל מקום גם עצם הגלות היה לטובה, וכמו שדרשו רז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה, לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות, ושם כאשר הגלות מכפר עון, שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים, והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל. וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהיה במצרים, ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד, כדכתיב (שמות יב, לח) 'וגם ערב רב' וגו', לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא נשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם. ולכן הזהיר הקדוש ברוך הוא אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם.
המלבי"ם השתמש בגמרא הזו כדי להסביר את הקשר בין חטא המרגלים לבין חורבן בית המקדש. חז"ל אמרו שחורבן בית המקדש נגרם בגלל חטא המרגלים, אבל המלבי"ם שאל היכן הדבר הזה רמוז בפסוקים עצמם. הוא הסביר שהרמז הוא בכך שהקב"ה אומר שיימלא כבודו את כל הארץ – ומטרת הגלות היא ששמו של הקב"ה יתפרסם בכל העולם ולא רק בעם ישראל:
7. מלבי"ם (ר' מאיר לייבוש וייזר, המאה ה-19, רומניה) במדבר יד, א
והנה חז"ל אמרו שמאז נגזר עליהם גליות וחורבן בהמ"ק כמ"ש על 'ויבכו העם בלילה ההוא' שקבעו בכיה לדורות, והמשורר באר זה (תהלים קו) "וימאסו בארץ חמדה וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" וכן אמר ביחזקאל (כ, כג). ויפלא מאד אנה נזכר זה בתורה שאז גזר על בניהם גליות ושעבוד, אך המה השכילו ברוח קדשם כי במה שכתוב "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", ובמה שכתוב "וכל מנאצי לא יראוה" גלה סוד גדול מסודות ההנהגה וכל המעשה אשר יעשה ה' בעולמו מראש ועד סוף עד אחרית הימים.
כי קודם חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי שלא היה המקדש נחרב לעולם ולא היה עוד שום גלות כמ"ש חז"ל במדרשיהם, אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד, לא לכל העולם. אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ... וע"כ לא הגיע אז עת התקון הכללי המקווה שיהיה לעתיד ונשארו הרבה עממין שלא כבשו והניחם ה' לנסות את ישראל כמ"ש שופטים ב', והם חטאו כפעם בפעם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וגלו ונתפזרו ביניהם כפעם בפעם, עד העתים שחרבו המקדשות וישראל נתפזרו לארבע רוחות השמים, וכל זה היה הכנה לצורך התקון הכללי שיהיה באחרית הימים שאז יהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וזה נעשה ע"י גליות ישראל ופזורם בין העמים, שעל ידם נודע לכל העמים האמונה האמיתית, וכמ"ש שלא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כמ"ש "וזרעתיה לי בארץ", שגלות ישראל נמשל לזריעה, ר"ל שכמו שע"י הזריעה שע"י ההעדר שתעדר הגרעין הנזרע ישוב ויוציא אלומות ופרי תבואה, כן כל העדר כללי יגלגל תקון כללי... וכן ע"י ההעדר והזריעה שנזרעו בין העמים ע"י זה תתפשט אמונת ה' בכל העולם, וז"ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, ר"ל שאם היו באים אז לא"י ומשה ע"ה בראשם הגם שהיה אז עת התקון, לא היה כבוד ה' מתגלה רק לישראל לבד אבל כל העו"ג החשך היה מכסה אותם ולא היו מכירים כבוד ה' לעולם, אבל ע"י גלגול חטא המרגלים יצמח מזה שיבא עת שימלא כבוד ה' את כל הארץ... לפ"ז לא היה זה דרך נקמה על העבר דהא אמר סלחתי כדברך, רק הכנה לתקן עולם במלכות ש-די באחרית הימים.
החתם סופר השתמש בדברים אלו להסביר אגדה תמוהה ממסכת שבת. הגמרא מספרת שר' זירא של את רבו כל מיני שאלות שלכאורה אין בהם שום משמעות:
8. תלמוד בבלי מסכת שבת דף עז עמוד ב
רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה. אמר ליה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? אמר ליה: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא. מאי טעמא הני מכסיין והני מגליין? הני דמכסינן מינייהו - מכסיין, והני דלא מכסינן מינייהו - מגליין.
כידוע, דברי האגדה שבגמרא הם בעצם סודות גדולים שרמוזים בכל מיני סיפורים, ויש ללמוד אותם. החתם סופר הסביר את האגדה הזו באופן מעניין מאוד, על פי מה שראינו בגמרא בסוגייתנו:
9. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) מסכת שבת דף עז עמוד ב
והיינו ששאל מאי טעמא עיזי - היינו עשו - מסגי ברישא ממעי אמו ולבתר אימרי - זה יעקב, "שה פזורה" וגם עיזי בני עשו מסגי ברישא "היו צריה לראש", והדר בעת הגאולה אימרי ישראל כנ"ל? והשיב לו: כברייתו של עולם, חשוכא והדר נהורא כנ"ל שניכר הטוב בהעדרו.
ואח"כ שאל לו מאי טעמא מיכסיין וכו' יובן הנה כתיב בישעיהו בנבואת צור שהוא ראש מטרופולין של אדום שלאחר שבעים שנה בימי מלך אחז אח"כ חורבנה תבנה עוד, וא"כ נודע עת קיצה, משא"כ אנחנו אלה פה כלנו היום ספו שנה אל שנה ואין קול תשועה לישראל בעו"ה, והקץ סתים טמיר וכסיא. התירוץ לזה אף שברצונו אפשר למהר לדלג על הקץ אמרו ז"ל 'לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים', והפי' קבלתי שע"י שחטאו ישראל ונפלו ונתפזרו ניצוצות קדושות אל הטומאה ארץ עממים והן הנה הגרים הנולדים מניצוצות ההמה ואין לנו לחזור לארצינו עד שתתלקטו לאחד אחד הניצוצות ההמה על ידי גרים המתגיירים, וזהו אורך גלותינו ואין אתנו יודע עד מה, והנה ידוע שהגר בא לחסות תחת כנפי השכינה דוקא משא"כ בישראל כתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים אבל נאמר ברות "אשר באת לחסות תחת כנפיו", והיינו ששאל מאי טעמא הני עיזי מגלייא קיצם שבעים שנה ימי צור והני אימרא מכסייא קיצן והשיב הני דמכסיין מינייהו שגרים מתכסים עצמם בהם תחת כנפי השכינה מכסיין קיצם כנ"ל משא"כ אדום ודו"ק:
גם ה'בן איש חי' השתמש בסוגייתנו כדי להסביר משהו אחר: כאשר יעקב ולבן כורתים ברית, אברהם לוקח אבן גדולה ומציב אותה מצבה, ואז אומר למשפחתו לקחת עוד אבנים קטנות. מה משמעות הדברים האלה?
מסביר ה'בן איש חי' שלקיחת האבנים מסמלת את הגויים שמצטרפים לעם ישראל, והוא גם עונה על השאלה ששאלנו, האם יש לנו שאיפה שכל הגויים יתגיירו: לדבריו, אין לנו שום שאיפה שכל הגויים יתגיירו, ובכל זאת אנחנו מעוניינים בקצת גרים שיצטרפו אלינו, כי כל דבר קדוש יש מצוה להוסיף בו קצת מהחול על הקודש, וכגויים מתגיירים, יש בכך תוספת של חול על הקודש.
כך כותב ה'בן איש חי':
10. בן איש חי (ר' יוסף חיים, המאה ה-19, בבל) שנה שניה פרשת ויצא
ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים וכו'. צריך להבין מה רמז יעקב אע"ה בדבר זה שלקח הוא תחלה אבן אחת גדולה וירימה מצבה, דכיון דאמר מצבה, משמע דהיתה אבן גדולה, ואח"כ אמר לאחיו שהם בניו לקטו אבנים קטנים להניחם על אותה האבן הגדולה או סמוך לה ועשו מזה גל, והלא דבר הוא מה כוין לרמוז בכל זה?
ונ"ל בס"ד, דידוע ישראל נקראו בשם אבן, דכתיב "משם רועה אבן ישראל", ופרשנו הטעם דנקראו אבן, מפני כי האבן אשר תמצאנה למטה בקרקע מדרס כף רגל, הנה אפשר שתעלה למעלה למעלה, שיבנו אותה בכיפת המגדל אשר יושב המלך בתוכו, ונמצאת עומדת למעלה מראשו של מלך, והוא הדבר אשר דבר הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כן ישראל אשר ירדו לגלות לבירא עמיקתא והיו למדרס כף רגל, אז יתעלו בתכלית ויתקיים בהם "ונתנך ה' א-לוקיך עליון על כל גויי הארץ". אך ידוע לא גלו ישראל ונעשו מדרס כף רגל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כי אי אפשר לישראל בלי תוספת, יען כי ישראל נקראו קודש, דכתיב קודש ישראל לה', וכל קודש צריך לו תוספת, כי צריך להוסיף מחול על הקודש בכל מקום, ולכן יעקב אע"ה לקח תחלה אבן אחת גדולה הרומזת לישראל עצמם שהם גוי אחד בארץ, ואמר לבניו לקטו אבנים, רמז לגרים, שצריכים להשתדל לקבץ גרים תמיד בכל דור ודור כדי להוסיף מחול על הקודש, כי זהו כבודו של קודש לעשות לו תוספת מן החול בכל מקום. ולכן השבת שקראו הכתוב קודש, צריך לעשות לו תוספת מן החול הן בכניסתו הן ביציאתו:
ה'פרי חדש', שהיה שד"ר שיצא מארץ ישראל לעולם, הגיע לאמסטרדם בשנת תנ"א, ונשא דרשה בפני בני הקהילה שם. דרשה זו מובאת בכתב עת 'זכור לאברהם' משנת תשנ"ו, ונמצאת גם בפרויקט השו"ת של בר אילן. בדבריו שם מביא ה'פרי חדש' יתרון נוסף לכך שהקב"ה הגלה אותנו ופיזר אותנו בין כל העמים, ולא רק במקום אחד:
11. דרשת ה'פרי חדש' (ר' חזקיה די סילווא, המאה ה-17, ישראל) על יסודי התורה
מהו הטעם, שואלים חכמינו, שפיזר אותנו המקום ב"ה בארבע כנפות עולם, תחת ממשלת כל-כך הרבה מלכים ושרים? נראה לכאורה שעדיף היה להיות תחת שלטונו של מלך אחד בלבד, ולא של רבים, נתונים לחסדם של אחדים, ולשבטם של אחרים?
ועונים על כך שני ביאורים: הראשון "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים...
הטעם השני הוא: 'צדקות פרזונו בישראל' – צדקה עשה הקב"ה לישראל שפזרם לבין האומות...
אך לענ"ד אפשר להוסיף טעם שלישי:
עם ישראל, עם ה', אחרי נסים כה רבים ואחרי כל הטובות שהושפע, לא הספיק לו כל גילוי כוחו הנשגב של הא-ל על מנת שישתכנע בדרך ההגיון ויפסיק לפקפק בו.
כמנצחים יוצאים הם מדיכוי עבדות מצרים, צועדים ארבעה צעדים, אך מפנים את הראש ועמו את הפנים לה', כאשר רואים עצמם נרדפים על ידי אויביהם הם מורדים בעצמם ואומרים: נתנה ראש ונשובה מצרימה.
אך שככה מהומה זאת ואחרות, ולמרות אלה רוצה ה' לתת להם את הארץ המובטחת. שולחים הם לרגל אותה, ומטילים מיד ספק באהבתו ובשליחות זו הם מראים כי רפויה היא יותר מאי פעם משמעתם...
לא ידע משה מה לענות לה', ואף לא ידע כיצד לבקש עבור עם שבהתעלמו מחסדי הא-ל המשיך מפקפק בו. חיפש הוא את התחבולה הגדולה ביותר בעולם, על מנת להכריח אותו יתברך, וכפי שהיינו אומרים, לשכנעו בהוכחת הא-ל באמצעות הא-ל עצמו. ועל כן אמר: ראו כל בני האדם שהלכת לפניהם בעמוד אש לילה, ובעמוד ענן יומם, וכעת אתה חפץ לאבד את כל העם הזה כאיש אחד? כיצד תובן, אם כן, כל הטובה שנעשתה מול הכליה שאתה מבקש לעשות בהם? לא יאמרו הבריות שבגלל חטאיהם היה כל ההרג הזה, אלא יאמרו כי מחוסר יכולתו של הא-ל להביאם לארץ שנשבע להם שחט אותם במדבר. השיב לו ה': סלחתי כדברך.
קיים קושי בטיעון, וויכוח גדול יותר מעוררת התשובה. הלא הוציא ה' את העם הזה ממצרים! הלא קרע להם את הים, שיקע צריהם בתוכו, נתן להם את המן, וכעת טוען משה: מה יאמרו הגויים? ומשיב לו ה' 'סלחתי כדבריך'? - כן, כי בעובדה שהכניע מלך אחד אין הוכחה שינצח אחרים חזקים יותר. כך יאמרו הבריות: נגד מלך אחד הצליח, אך לא נגד שלושים ואחד. אכן הטיעון עשה את פעולתו וה' התרצה בעבורו.
המשיח לו אנו מחכים, יסוד ואמיתת שליחותו היא להראות לעולם כולו את עוצמתו הנשגבה של הא-ל יתברך, שה' א-לוקי ישראל הוא הא-ל האמיתי מכל האלילים, ואדון כל האדונים. כי אם היה הקב"ה משעבד את העם הזה למלך כלשהו או לכמה מלכים, כאשר הוא יאסוף אותם בעוצמתו, גם אילו יעצור בעדם כמו שעצר בפרעה, גם אם יכניע אותם כמו את שלושים ואחד המלכים, תמיד יהיה מקום לפקפק ולטעון מה יאמרו הבריות, מה יגידו יתר האומות? כנגכד מיעוט מלכים הצליח, אך ליתר לא התפשט כוחו! אם כן, כיצד יכירו בעוצמתו יתברך? אומר אני כך: רק כשהגאולה תהיה כללית. יתפזרו, אם כן, היהודים לכל עבר, מקצה העולם עד קצהו, כי זוהי המטרה, כדי שביום שחסדו הרב יתברך יאסוף אותנו, תתגלה תהילתו לעיני כל, שהוא האדון מושל העולם. אזי "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", יום אליו אנו מייחלים במהרה בימינו, אמן.
