מי מחמיר יותר?
הרב דב קדרון
פסחים קב ע"א
כאשר אנשים יושבים ומסובים בסעודה, ויצאו מן המקום ללכת לבית הכנסת או לבית המדרש, לדעת חכמים שינוי המקום לא נחשב הפסק וכשיחזרו לסעודה לא יצטרכו לברך שוב ברכה ראשונה על האוכל שיאכלו, ולדעת רבי יהודה שינוי המקום נחשב הפסק באכילתם ולכן צריכים לברך.
מי מחמיר יותר, רבי יהודה או חכמים?
לדעת מהרש"ל חכמים הם המחמירים, בזה שהם אוסרים לברך ברכה נוספת מפני שהם חוששים לאיסור החמור של ברכה לבטלה. לעומת זאת רבי יהודה שמאפשר לברך הוא המיקל. המהרש"ל מסביר שכלל הוא בידינו שברכות אינן מעכבות, לכן במצב של ספק האם צריך או לא צריך לברך אין בעיה לא לברך, ומי שאוסר לברך הוא המחמיר. החידוש הוא בדבריו של מי שמתיר לברך למרות האיסור הכרוך בברכה שאינה צריכה, ולכן הוא המיקל.
אך המהרש"א טען שהכלל האומר שברכות אינן מעכבות חל רק לגבי ברכות המצוות, כי אדם שמקיים מצווה, גם אם לא בירך את הברכה שלפני עשיית המצווה אין חסרון הברכה פוגם את המצווה עצמה, אבל כאשר מדובר בברכת הנהנין שמברכים לפני אכילה או שתייה – הברכה מעכבת, כי אסור לאדם לאכול או ליהנות משתייה ללא ברכה, לכן בכל מצב של ספק המחמיר יאמר שצריך לברך ואילו המיקל יאמר שאין צריך לברך. נמצא שלדעת המהרש"א רבי יהודה המצריך לברך הוא המחמיר באיסור ליהנות ללא ברכה, ואילו חכמים שפוטרים מברכה הם המקילים בזה שמאפשרים ליהנות מהאוכל ללא ברכה.
