גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רנ"ז מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף קה ע"א

"מקדש והולך כל היום כולו" - מדין תשלומין או מעיקר חיוב הקידוש

בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק, מי שלא קידש בערב שבת, מהו שיקדש והולך כל היום כולו, אמר ליה, מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי, מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו (קה, א). וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' רעא ס"ח).

בדין זה חקר ה'מנחת חינוך' (מצוה לא אות ט), האם מעיקר הדין זמן קידוש הוא במשך כל יום השבת - בין ביום ובין בלילה, אלא שיש חובה לכתחילה להקדים ולקדש בלילה, ואילו אם לא קידש בלילה מקדש ביום, או שקידוש ביום - כשלא קידש בלילה אינו אלא בגדר תשלומים, כי עיקר זמן מצות קידוש הוא בליל שבת, ותקנו חז"ל שיכולים להשלים גם ביום. ועי"ש בדבריו, במשך כל הלילה - בודאי אינו בגדר תשלומין, כי כל הלילה הוי זמנו. ונפקא מינה מחקירה זו הוא כגון במי שהיה שוטה בליל שבת, שהיה פטור אז לגמרי מלקדש, ונתפקח ביום השבת, האם יתחייב לקדש ביום. לפי צד זה שזמן הקידוש הוא במשך כל יום השבת, הרי הם חייבים בקידוש היום, שהרי בשעה זו הם בני חיובא. אכן, אם נאמר שזמן מצות קידוש הוא בלילה, וביום אינו אלא בגדר תשלומין, הרי בעוד ליל לא היו מחוייב כלל בקידוש, ומה שייך לומר שיתחייב ביום להשלים חיובו מבלילה, הרי לא היו חייב באותה שעה כלל.

ואמנם חקירה זו מובאת כבר בב"ח (או"ח שם) בביאור מחלוקת הראשונים המובא בטור (שם) בזה"ל: "וכתב רב עמרם (סידור רב עמרם גאון ח"ב אות טו), אם לא קידש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר, אבל הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ט ה"ד) כתב, לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יקדש למחר", ומסיק הטור על דברי הרמב"ם: "והכי מסתבר טפי". ומבאר הב"ח, שדעת רב עמרם גאון היא, שקידוש ביום - כשלא קידש בלילה, אינו אלא בגדר תשלומין, ורק בנאנס ולא קידש - תיקנו חז"ל שיהיה דין תשלומין, ולא בפשע, מידי דהוי במי שלא התפלל במזיד שאין לו תשלומין (שו"ע או"ח סי' קח ס"א). ודעת הרמב"ם היא, שזמן קידוש הוא מעיקר הדין - בין בלילה ובין ביום, ולכן בין בשוגג ובין במזיד כשלא קידש בלילה מקדש ביום.

שאלה נוספת תלו האחרונים בחקירה זו (עי' 'עמק ברכה' עניני קידוש היום, עמ' סז), דהנה המג"א (סי' תריח סק"י) דן אודות חולה שהוצרך לאכול ביוה"כ, האם חייב לקדש על הכוס, ונשאר בספק והחמיר מחשש ברכה לבטלה, ויצויין שספיקת המג"א הוא גם באופן שהוצרך לאכול רק ביום, ואילו רעק"א (בהגהותיו שם) הביא בשם ספר 'נזירות שמשון', שביום ממילא אין צורך אלא לקדש ולברך בופה"ג, ולכן אין בזה חשש ברכה לבטלה - כשישתה היין, נמצינו למדים מדברי הנזירות שמשון, שביוה"כ אם לא קידש בלילה - אין חובה לומר ברכת קידוש היום ביום, ואילו לדברי המג"א - גם כשלא קידש בלילה יש חובת ברכת קידוש היום ביום, ומובן על פי האמור, כי הוא ס"ל שכל היום הוא זמן קידוש, ולכן אם הוצרך לקדש ביום - חייב לקדש, גם כשלא הוצרך לקדש בלילה, ודעת הנזירות שמשון היא, שאינו אלא בגדר תשלומין, ואם לא הוצרך לקדש בלילה, לא שייך ענין תשלומין ביום.

מסוגייתנו יש להוכיח לשני הצדדים, דהנה בהמשך הגמרא הקשו: "איתיביה, כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם, ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום, מפני שקידוש היום קודם לכבוד יום וכבוד לילה", כלומר, כי באופן שאין לאדם אלא כוס אחד הדין הוא שיקדש מיד בלילה, והקשו: "ואם איתא, לישבקיה עד למחר וליעביד ביה תרתי", היינו, לפי מה שהסיקו שכשלא קידש בלילה יקדש ביום, היה מן הראוי להיות הדין שיניחנו עד למחר, ויצא בו יד"ח בין לקידוש היום ובין לכבוד היום. מקושיא זו יש להוכיח שעיקר דין קידוש הוא בין במשך כל יום השבת, כי לפי צד זה שאינו אלא בגדר תשלומין, ואילו עיקר חיוב קידוש הוא בלילה דוקא, כיצד נדחה עיקר חיוב קידוש שהוא בלילה, בכדי שיקיים גם כבוד היום (עי' עמק ברכה שם).

מאידך גיסא, הא איתא בגמרא להלן (קו, א): "... אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי", וכתב הרשב"ם: "עיקר קידושא בליליא הוא, דכניסתו הוא קדושתו", ומלשון זה מוכח שעיקר זמן קידוש הוא בכניסת השבת, וכלשון הגמרא: "זוכרהו על היין בכניסתו", ולילה הוא זמן כניסת השבת (עי' דקדוק לשון הרמב"ם שם).

המנ"ח כתב, מאחר שמקור דין זה בקידוש היום נלמד בגמרא מהבדלה, כמו שאמרו: "מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבת כולו, ה"נ, מי שלא קידש בער"ש מקדש והולך כל היום כולו", והרי בהבדלה הדברים מפורשים בדברי הראשונים, שנחלקו בזה הר"י והמהר"ם רוטנבורג, הר"י סובר שמיום ראשון והלאה אינו אלא בגדר תשלומין, ואילו מהר"ם רוטנבורג סובר שזמן הבדלה הוא עד יום רביעי - הובאו דבריהם ברא"ש (ברכות פ"ג אות ב), והרא"ש נוטה כדעת הר"י (עי' יו"ד סי' שמא ס"ב, ובט"ז יו"ד סי' שצו סק"ב, מאירי תענית ל, ב ועוד), ולכאורה פוסקים אלו יהיו נחלקים גם בדין קידוש, לדעת הר"י הוא בגדר תשלומין, ולדעת מהר"ם מרוטנבורג חיובו מעיקר הדין כל יום השבת (ע"ש במנ"ח צדדים לחלק בין קידוש להבדלה).

ה'חתם סופר' (שו"ת או"ח סי' יז) כתב סברא לחלק בין קידוש להבדלה, שבקידוש - עיקר חיובו במשך כל יום השבת, ואילו הבדלה לא תהא אלא בגדר תשלומין, כי "בשלמא קידוש, אע"ג דלכאורה זכור בכניסתו משמע, מ"מ כיון דהקדושה מוספת והולכת, וכבוד יום עדיף מכבוד לילה, והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם... מ"מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין, כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה ג"כ מברך... משא"כ בהבדלה דלא שייך אלא ברגע פרידת שבת מהחול, ועל אותה רגע מברך ושוב כל ימי החול שוים, ואם מבדיל אח"כ אינו כמו פורע חובו, שהרי חייב לברך בזמנו ואיננו אלא תשלומין".