ניתוב רב זרועי / רפי זברגר

פסחים קטו ע''א

הקדמה

נלמד היום שתי מסקנות הלכתיות מעניינות המתוארות בדף שלנו. האחד עוסק בברכות על כרפס ומרור, והשני בדין ''כורך'' של הלל. 
 

הנושא

פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות - מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא, מאי?
ברור לגמרא, שאם יש ירקות שאינן כשרים למרור, יש להשתמש בהם לצורך כרפס, ולברך עליהם בורא פרי האדמה, ועל המרור הנאכל לאחר המצה יברך על אכילת מרור. מבררת הגמרא, מה הדין אם אין לו ירק אחר, ויש לו רק חסה הכשרה למרור (או כל ירק אחר הכשר למרור) איזו ברכה מברך על הכרפס, ואיזו ברכה מברך על המרור.
אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל.
לרב הונא הסובר ''מצוות צריכות כוונה'' יש פתרון: אוכל חסה על הכרפס בלא כוונה לצאת ידי חובת מרור, ולכן מברך בורא פרי האדמה בלבד (מכיוון שלא כיוון לצאת ידי מצוות מרור אינו מברך על אכילת מרור), ועל המרור שאוכל לאחר המצה מברך על אכילת מרור (מתוך כוונה לצאת ידי חובת מצוות מרור).
מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?
מקשה רב חסדא על שיטת רב הונא: כיצד אדם יכול לברך על מרור (לאחר אכילת המצה), כאשר הוא כבר ''מילא כריסו'' בחסה (הכשרה למרור) אשר אכל על הכרפס? לכן פוסק רב חסדא באופן שונה:
אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה.
לדעת רב חסדא יוצאים ידי חובת מרור כבר באכילת החסה של הכרפס (כאשר אין ירק אחר), ולכן מברכים בשלב זה שתי ברכות, בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור. אכילת חסה השנייה נועדה רק ''כדי שישאלו התינוקות''.
רב חסדא סובר כי יש לנהוג כך (לברך שתי ברכות על חסה בכרפס) גם אם סוברים מצוות צריכות כוונה, כדעת רב הונא, כיוון שלא סביר לברך על המרור לאחר אכילת המצה, כאשר כריסו כבר מלאה במרור שאכל בשלב הכרפס.
וזאת, למרות שעדיף היה לאכול מרור לאחר המצה, אך הנימוק של ''כריסו מלאה'' עדיף יותר.
בסורא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא. והלכתא כוותיה דרב חסדא.
בסורא פסקו כרב הונא, שמברכים על המרור רק באכילה השנייה. רב ששת פסק כרב חסדא שמברכים שתי ברכות על האכילה הראשונה של החסה בכרפס, וכך נפסק להלכה.
יש להעיר כי כל הדיון כאמור רק כאשר אין ירק אחר לכרפס, אבל גם לשיטת רב חסדא עדיף להכין ירק אחר לכרפס, ואז מברכים "על אכילת מרור" רק על החסה הנאכלת לאחר אכילת המצה.
רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
רב אחא השתדל מאוד למצוא ירק אחר לכרפס, כדי לא להיות במצב שהוא צריך להכריע במחלוקת אמוראים שבין רב הונא לרב חסדא. יש מסבירים כי רב חסדא אמנם גם העדיף לאכול ירק אחר לכרפס (ולא ירק הכשר למרור), אך לא חייב לטרוח על כך יותר מידי. לעומתו, רב אחא ממש טרח והשתדל למצוא ירק אחר.
לאחר דיון זה עוברת הגמרא לנושא של מצוות אכילת מצה ומרור, והאם ניתן לקיימם באכילה אחת. שאלה זו תלויה בשאלה אחרת האם ''מצוות מבטלות זו את זו'' כאשר הן מתקיימות יחדיו או לא.
למאן דאמר מצוות מבטלות זו את זו – אין לאכול את המצה ומרור יחדיו, ולמאן דאמר אינן מבטלות, ניתן לאוכלן יחדיו.
הגמרא קובעת כי גם למאן דאמר שמצוות אינן מבטלות זו את זו, ולכן ניתן לקיימן יחדיו, אינו אלא כאשר שתי המצוות הינן ''באותה דרגת חשיבות'' – שתיהן דין דאורייתא, או שתיהן דין דרבנן. אך אם אחת דאורייתא והשניה דרבנן, הרי שהמצווה דרבנן "מבטלת" את המצווה מדאורייתא. לכן בימינו, כאשר מצוות אכילת מצות היא דאורייתא, אך מצוות אכילת מרור לפי חלק מן השיטות אינה אלא דרבנן (לדעתם, התורה פסקה אכילת מרור דווקא עם קרבן הפסח, והיום אין קרבן פסח, לכן גם אין מצוות מרור מן התורה), אין לאוכלם יחדיו. יש הסוברים שגם בימינו יש מצוות מרור מן התורה.
ישנה מחלוקת תנאים האם מצוות אינן מבטלות זו את זו, ולכן ניתן, ואולי אף רצוי לאכול את המצה ביחד עם המרור וקרבן הפסח, בזמן שבית המקדש בהיכלו (הלל), או מצוות מבטלות זו את זו, ולכן אין לאוכלם יחדיו (חכמים).
לסיכום קובעת הגמרא כיצד לנהוג הלכה למעשה.
השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.
לא נפסקה הלכה, לא כהלל ולא כחכמים, ולכן אנו מבצעים שלש פעולות:
1. ברכה על אכילת מצה לחוד – מצוות מצה היא מן התורה, ומרור בימינו דרבנן, ולכן לפי כולם אין לאוכלו ביחד עם המרור, אלא יש לברך עליה ברכה עצמאית.
2. ברכה על אכילת מרור לחוד – כדי לקיים את שיטת חכמים, המחייבים לאוכל את המרור בפני עצמו (בזמן בית המקדש, וגם בימינו).
3. כריכת מצה ומרור (חסה או ירק אחר הכשר למרור) יחדיו, כדי לזכור את הלכת הלל הזקן, אשר כאמור היה כורך את המצה, מרור וקרבן פסח יחדיו, בזמן שבית המקדש היה קיים.  
 

מהו המסר

גם פסיקתו של רב אחא, וגם פסיקת הגמרא לגבי שאלת ''כורך'' מלמדת אותנו לחפש דרכים שונות, אשר יתנו מענה לכמה שיותר שיטות של חכמים. רב אחא השתדל מאוד למצוא ירקות אחרים עבור הכרפס (כדי לא להכריע כשיטה אחת בניגוד לשיטה השנייה), וגם ההנהגה שיש לאכול מצה ומרור לחוד, וגם מצה ומרור יחדיו, נועדה כדי לקיים את מנהגם של כל השיטות.
נלמד מזה דרך בחיים. אם אפשר, למצוא בחיים את הדרך בה ננתב לכיוון שיענה על כמה שיותר דרכים, כמה שיותר שיטות והנהגות כשרות. לא תמיד אפשר, לא תמיד זה מציאותי, אבל למדנו כי יש לשאוף ל"ניתוב רב זרועי".
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]