צרות עין צפה ועולה / רפי זברגר

יומא יא ע''ב

הקדמה

בהמשך לדיון שלמדנו בדף הקודם על חיוב מזוזה בלשכת הפרהדרין, אליה עבר הכהן הגדול בשבעת הימים לפני יום כיפור, ממשיכה הגמרא לדון בהלכות מזוזה.
תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבת במזוזה.
למדנו בברייתא כי גם בית כנסת, וגם בית השייך לאשה אחת, וגם בית השייך לשני שותפים או יותר, מחויבים במזוזה. מיד תמהה הגמרא על דינים אלו:
פשיטא! - מהו דתימא: ביתך - ולא ביתה, ביתך - ולא בתיהם, קמשמע לן.
מהו החידוש? שואלת הגמרא, מהי ההווא אמינא שלא יהיה חיוב במקומות אלו? ומיד עונה הגמרא כי המילה בֵּיתֶךָ מהפסוק המצוה על מזוזה (וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (דברים, ו', ט')) הייתה יכולה ללמד אותנו כי רק בית של זכר מתחייב במזוזה ובית של נקבה אינו חייב במזוזה (המילה בלשון זכר). כמו כן, היינו יכולים לחשוב כי בית של שותפים ובית כנסת השייך לציבור גם לא יתחייבו במזוזה (המילה בלשון יחיד) – לכן לימדה אותנו הברייתא כי מקומות אלו בכל אופן חייבים.
ואימא הכי נמי!
מקשה מיד הגמרא על הברייתא, באמת מדוע חייבים במקומות אלו, לכאורה הפסוק ממעט אותם!
אמר קרא (דברים י''א, כ''א): למַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ - הני בעו חיי והני לא בעו חיי?
התורה מבטיחה אריכות ימים למקיים מצוות מזוזה. ומכיוון שם נשים מעוניינות באריכות ימים, וכן כל אחד מן השותפים בבית משותף מעוניין באריכות ימים – קובעת הברייתא כי גם בתים אלו חייבים במזוזה, וכל המתקין שם מזוזה אכן יזכה לאריכות ימים.
אלא ביתך למה לי?
מיד שואלת הגמרא ''שאלה מתבקשת'' – אם כך, מדוע נקטה התורה לשון של זכר יחיד, שלכאורה מלמד ההיפך?
כדרבא. דאמר רבא: דרך ביאתך, וכי עקר איניש - כרעיה דימינא עקר ברישא.
עונה הגמרא כי יש לימוד אחר של רבא ממילה זו – מיקום המזוזה על המשקוף חייב להיות בצד ימין, כמו שאדם מתחיל ללכת תמיד ברגל ימין. (משמעות הפסוק: בֵּיתֶךָ - "דרך ביאה" (הליכה) – מתחילה תמיד ברגל ימין).   
 

הנושא

הגמרא ממשיכה לדון על דיני נגעי בתים, הדומים לאילו שהזכרנו בדיני מזוזה, וגם מבנה הסוגיא דומה להפליא למבנה הסוגיא הקודמת:
תניא אידך: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה - מטמאין בנגעים.
גם ברייתא זו מרבה דין נגעי בתים, באותם בתים שהוזכרו בברייתא הקודמת: בית אשה, בית שותפים ובית כנסת.
פשיטא!
שואלת הגמרא: מהו החידוש בדין הברייתא?
מהו דתימא: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא י''ד, ל''ה) , לוֹ - ולא לה, לוֹ - ולא להן, קא משמע לן.
גם בדין זה, אומרת הגמרא, כי המילה לוֹ בפסוק הייתה יכולה ללמד אותנו כי רק נגעי בית של זכר מטמאים ולא נגעי בית של נקבה, וכן, רק נגעי בית של יחיד מטמאים ולא נגעי בית של שותפים או בית של בית כנסת. לכן, מלמדת אותנו הברייתא כי גם בתים אלו (אשה, שותפים ובית כנסת) מטמאים.
- ואימא הכי נמי!
השאלה המתבקשת גם כאן: באמת מדוע מטמאים בתים אלו, ולא ממעטים בתים אלו מן המילה לוֹ?
אמר קרא (שם, ל''ד): כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
פסוק קודם העוסק גם בצרעת הבית מדבר על בית ללא התייחסות של מי הבית, ומכאן מסיקה הברייתא, כי נגע זה יכול להיות גם על בית אשה, בית שותפים ובית כנסת.
אלא לוֹ למה לי?
ושאלת ההמשך הצפויה: אם כן, מדוע משתמשת התורה במילה לוֹ אשר משמע ממנה לשון זכר ולשון יחיד.
מי שמייחד ביתו לוֹ , שאינו רוצה להשאיל כליו, ואומר שאין לוֹ , הקדוש ברוך הוא מפרסמו, כשמפנה את ביתו, פרט למשאיל כליו לאחרים.
גם כאן, לומדים חז''ל מן המילה לוֹ לימוד אחר, והפעם לימוד מוסרי מעניין. אדם אשר ''דואג רק לעצמו'', אינו מעוניין לעזור ולהשאיל כלים שלו לאנשים אחרים, וגם אם מבקשים, עונה כי אין לו, אדם כזה ''זוכה'' לנגע צרעת הבית, אשר גורמת לו להוציא את כליו החוצה, וכך כולם יכולים לראות את ''הכלים שאין לו''. ומי שאינו צר עין, ומוכן לתת משלו גם לאחרים, אינו ביתו נפגע בנגע צרעת.
 

מהו המסר

מה קורה לאדם אשר מנע וחסם מלהשאיל לאחרים את כלי ביתו, ובסופו של דבר מוציא אותם מחוץ לביתו, כך שכולם רואים את השקר והקמצנות שלו? מה הוא חושב בשעות אלו? האם הוא ''מבין'' שהוא טעה במהלך חיו, או שמא נשאר בסורו, ולא רואה את ''הרמז'' העבה שהוא מקבל משמים?
יש להניח כי אם התורה בעצמה מלמדת אותנו ''הנהגה'' זו של הקדוש ברוך הוא, כנראה שאינה באה אך ורק כענישה, אלא גם כלימוד והסקת מסקנות. האדם מבין ומפנים, כי הוא לא נהג כשורה. לא ''השתמש'' בכלים שקיבל משמים (כן, גם מקורם של "כלים רגילים" של האדם הינם משמים!). הוא חשב להסתיר את הכלים. חשב שלא יראו אותו, אבל כמו שמן בתוך מים, לא יעזור כמה ''שנדחוף'' את השמן פנימה, הוא תמיד יצוף למעלה (משל ששמעתי מיוסף חברי).
כך גם הקדוש ברוך ''דואג'' להציף את צרות העין של האדם, ולגלותה כלפי חוץ, כדי שהוא יפנים את טעותו, ויתקן וישפר את דרכיו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]