אם שלמה המלך ידע את טעמי המצוות, למה הם לא נכתבו?
יומא יד ע"א
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון
כשהגמרא מספרת לנו את הקושי של שלמה בהבנת פרה אדומה, היא מלמדת אותנו את משמעות האמונה
שלמה המלך כתב בקהלת: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (ז, כג). מלך ישראל המבריק מתוודה בספרו המורכב ביותר כי יש דבר אחד שעל אף מאמציו הרבים וכשרונו השכלי המולד, לא הצליח לפענח. מסורת בידי חז"ל כי מדובר באחד מדיני פרה אדומה שאפילו החכם מכל אדם לא הצליח לרדת לשורשיה ולהבינה.
בגמרא שלנו רבי עקיבא וחכמים חולקים בהלכה המדוברת, כשרבי עקיבא סבור שההלכה קובעת שמי פרה אדומה מטהרים את הטמא אולם למרבה הפלא מטמאים את הטהור. כלומר טהור שהזו עליו מי פרה אדומה לשווא, נטמא. וזו ההלכה ששלמה המלך לא הצליח לפענח את טעמה.
חכמים, לעומת זאת, לא מקבלים הלכה זו ולשיטתם מאחר שהטמא אכן מיטהר כשמזים עליו מי חטאת, קל וחומר שהטהור נשאר בטהרתו. לדבריהם, הדין ששלמה המלך לא הצליח להבין בהלכות פרה אדומה הוא אחר: מי שמזה מי חטאת ומי שמזים עליו – שניהם טהורים. אולם מי שנגע במי חטאת שלא לשם הזאה, נטמא. כדי להיטהר הוא יזדקק לטבילה במקווה ורק בערוב היום הוא מיטהר.
דעתו של רבי עקיבא הגיונית נוכח העובדה שפסוק מפורש בתורה אומר שהמזה צריך לכבס את בגדו וטמא על הערב. אבל איך הפסוק מסתדר עם דעת חכמים? עונה הגמרא: בפסוק זה הכוונה למי שאכן נגע במים בלי כוונה. ובכלל המזה שמוזכר בפסוק אינו מי שמזה על הטמא בפועל אלא מי שנושא את המים.
השאלה המתבקשת העולה מסוגייה זו היא – אם שלמה המלך ידע את טעמי המצוות כולן למעט אחת, מדוע לא כתב אותם בספר? מדוע לא כתבו אותם חז"ל במסכת משל עצמם? נראה כי המדרש הידוע על רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו בהקשר זה בדיוק עונה על השאלה: משום שזה לא חשוב. אנחנו מקיימים מצוות משום שהקב"ה ציווה ולא בשל הטעם העומד מאחוריהן. יש מצוות שההיגיון מאחוריהן ברור, יש שלא, ואת כולן אנחנו מקיימים מאותו כוח – הציווי האלוהי.
אלא שאז מתעוררת שאלה אחרת. אם כן, מדוע המסורת הנתונה בידינו אומרת ששלמה המלך פענח את טעמי המצוות למעט אחת? במה היא מעלה או מורידה? והרי היא ממש הזמנה לאתגר לכל תלמיד חכם לנסות ולפצח בעצמו את פרשת פרה אדומה, הרבה יותר מכל מצווה עלומה אחרת כמו שעטנז או שילוח הקן.
נראה כי המסורת הנתונה בידי חכמים באה לומר: אפילו החכם מכל אדם לא פיצח את המצוות כולן. לא המצווה החסרה היא העומדת בלב הסוגיה שלנו, אלא שלמה המלך. אפשר להתפלפל מדוע דווקא מצווה זו נעלם טעמה מעיניו, מה יכול להיות הטעם או הקשר אליו אישית, אבל למעשה מה שעומד במרכז הדיון הוא לא המצווה הנעלמת אלא האיש הלומד, האדם העומד מול אלוהיו. פרשת פרה אדומה על סוגיותיה הלא פתורות לא באה לאתגר את החשיבה אלא את האמונה. הרמיזה הנוגעת לקטנותו של שלמה המלך מול כוח הטומאה והטהרה, מבקשת מאיתנו צניעות.
