אם הכוהנים היו כ"כ חרוצים, מדוע היו צריכים תמריצים?
יומא כב ע"א-ע"ב
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון
בדיון על עבודת הכוהנים במקדש, מגיעים חכמים למסקנה שמהדהדת הרבה מעבר להקרבת קורבנות
המשנה הפותחת את הפרק השני במסכת יומא מספרת כי בתחילה כל כוהן שנמצא במשמרת במקדש יכול היה לבצע את עבודת תרומת הדשן על המזבח. אם הגיע לעבודה יותר מכוהן אחד, הכוהנים התחרו ביניהם על הזכות, ומי שהגיע ראשון למרחק ארבע אמות במעלה המזבח – זכה בעבודה. אם הגיעו שניים יחד – קיימו פיס (הגרלה) ביניהם. אולם לאחר שבמהלך הִתחרות כזו כוהן אחד דחף כוהן אחר שנפל מהמזבח ושבר את רגלו – הופסק נוהג זה וכל הכוהנים שבמשמרת שהיו מעוניינים בעבודה זו ניגשו להגרלה דומה ומי שזכה בפיס נתן את תרומת הדשן על המזבח.
שואלת הגמרא: מדוע לא תיקנו את הפיס לכתחילה במקום לאפשר תחרות כזו? ההסבר הראשון שנותנת הגמרא הוא שמדובר בעבודת לילה, וחכמים חשבו שלא תהיה חשובה בעיני הכוהנים. כשגילו שהיא דווקא מבוקשת והפכה למסוכנת, הטילו עליה פיס. מקשה הגמרא: והרי גם הקטרת איברים וחלבים נעשית בלילה, ולכתחילה עשו בה פיס. והגמרא עונה: הקטרה זו נחשבת לסופה של עבודת היום ולכן מכבדים אותה יותר וקבעו בה פיס ולא חששו שיהיו מעט כוהנים מתנדבים.
ההסבר השני לכך שלא נקבע פיס לכתחילה גם בתרומת הדשן נוגע לשעת העבודה. ככלות הכול מדובר בעבודה הנעשית לפנות בוקר, וחכמים לא חשבו שיהיו מתנדבים רבים להתגבר על עייפות הבוקר. משהגיעו כוהנים רבים והתחרות הפכה למסוכנת – עברו לפיס. שוב מקשה הגמרא על טענה זו באותו טיעון הנוגע להקטרת איברים וחלבים הנעשית בלילה, שעה שבוודאי גם היא קשה לערנות, ובכל זאת שם לכתחילה עשו בה פיס ולא חשדו שלא יהיו מספיק כוהנים להקטרה. משיבה הגמרא: שונה שכיבה מקימה. כלומר: איחור שעת השינה קל מהשכמה מוקדמת.
אפשר לחבר מימרה זו למימרה הידועה: "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים אינם עומדים". בגמרא שלנו עומדים הכוהנים בניסיון זהה בשני המקרים – מחסור בשעות שינה וצורך להתגבר על עייפות רבה. ובכל זאת, הניסיון שבפניו עומדים כוהני הלילה קל מזה של כוהני הבוקר, שכבר ישנים ונדרשים להצליח לקום לעבודה שממילא יש מי שיעשה אותה במקומם.
פעמים רבות גם הצדיקים וגם בעלי התשובה ניצבים בפני ניסיון זהה, אבל מי שנמצא בדרגה גבוהה יותר, עם עבר נקי יותר – ניסיון כזה קצת יותר קל עבורו. הוא נטוע בטוב, רגיל אליו, ובוודאי שיש לו אינטרס לשמור על שמו הטוב בעיני החברה כמו גם בעיני עצמו. יש לו הרבה יותר מה להפסיד. לעומת זאת מי שנמצא כבר במצב ישן, במצב שהוא רחוק מהמקום אליו הוא נדרש להגיע אליו, קשה לו להרים את עצמו משם, לעשות מעשה אקטיבי ולצאת לדרך טובה.
המשנה שלנו מלמדת שהכוהנים הצליחו להפתיע את חכמים, להתנער מהקושי ולקום לעבודה. אולם הגמרא מביאה ברייתא שמתארת תמריצים שקיבל הכוהן שקם לעבודת הדשן. הוא זכה על הדרך בסידור המערכה ובנתינת שני העצים על גבי המערכה – עבודות מכבדות ביותר. שואלת הגמרא: אם הכוהנים היו כל כך חרוצים, מדוע נדרשו חכמים לתת להם תמריצים מעין אלו?
עונה רב אשי: ברגע שתרומת הדשן הפכה לעבודה שניתנת בהגרלה, הכוהנים הפסיקו להגיע וחכמים נדרשו להשתמש בכיבודים נוספים כדי לעורר אותם לעבוד בעבודה זו. השינוי הזה הוא שהכוהנים כבר לא חשו שמשהו ביכולותיהם ובחריצותם יכריע לטובת הזכות לתת את הדשן אלא גורל בלבד; אקראיות שאין בה שום ביטוי לכישוריהם, זריזותם וכוחם. בשביל הגרלה הם לא התאמצו לקום.
נראה כי הדרך היעילה ביותר להתגבר על קושי היא כשאנחנו מרגישים שיש לנו מה לתת, שיש הערכה לחריצות שלנו ולכישורים שלנו. כשאדם מקבל חיזוק על ההתגברות, על הניסיון לצאת מהמקום הנמוך ולקום ולעשות מעשה חיובי, הוא מצליח בו. אולם כשאין הערכה למאמציו, השינוי מתקשה להגיע. כוהנים זריזים למצוות, אולם קנאת סופרים תרבה חכמה ותרבה הירתמות למשימה.
