לשון רבים מתוך ענווה / רפי זברגר
יומא כב ע''א
הקדמה
נלמד את המשנה הפותחת את הפרק השני, אשר עוסקת בעבודה הראשונה הנעשית מידי יום בבית המקדש, והוזכרה בפרק הראשון כחלק מעבודת כהן גדול ביום כיפור. עבודה זו נקראת תרומת הדשן, בה מפנה הכהן מעט מן האפר אשר נמצא בראש המזבח, ומניח אותה מזרחית למזבח. המשנה מתארת השתלשלות היסטורית של מבצעי עבודה זו.
נקדים ונזכיר כי הכוהנים היו מתחלקים לעשרים וארבע משמרות כהונה, כך שכל משמרת עבדה שבוע אחד. כל משמרת הייתה מחולקת לבתי אב, כך שכל בית אב עבד ביום אחד מימי השבוע.
הנושא
בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם.
בתחילה (לפני הסיפור שנלמד בהמשך המשנה) כל ''כהן זריז'' של בית אב באותו יום, היה מבצע את העבודה של תרומת הדשן.
ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות - זכה.
כאשר היו רבים אשר ביקשו לבצע עבודה זו, הוחלט כי כהנים ירוצו במעלה שלושים ושתים אמות של כבש המזבח, והראשון שהיה מגיע לתחום של ארבע אמות מגובהו של המזבח, היה זוכה בעבודה זו.
ואם היו שניהן שוין - הממונה אומר להן: הצביעו. ומה הן מוציאין - אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש.
אם הגיעו שני כוהנים או יותר באותו זמן לתחום זה של ארבע אמות היו עושים פייס. הפייס נערך בין כל הכוהנים שניסו "להגיע ליעד". (ולא רק אלו שהגיעו ראשונים למעלה, כי אין טעם לעשות פייס במספר קטן של כוהנים, כיוון שכך התוצאה ידועה מראש). רש''י מתאר את אופן ביצוע הפייס:
כל אחד יראה אצבעו, כדמפרש לקמן בפירקין: מקיפין ועומדין בעגולה, בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן, וממנו פייס מתחיל לימנות, ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין, והממונה אומר: כל שהמנין כלה בו - הוא זוכה. ומוציא מפיו מנין, או מאה או ששים, הרבה יותר משהיו שם הכהנים, ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת, וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה, עד סוף המנין, ומי שהמנין כלה בו - הוא הזוכה, וכן לכל הפייסות.
כל הכוהנים עמדו בעיגול והרימו אצבע אחת כמוסבר בהמשך הגמרא, אך לא את האגודל. הסיבה: אם היה מותר לכהן להרים את האגודל היה יכול להרים שתי אצבעות (אגודל ואצבע רחוקה מהאגודל), כדי לגרום שהפייס יגיע אליו.
הכהן הממונה על הפייס הרים את המצנפת (כובע) מעל ראש אחד הכוהנים, ומכריז כי הכהן שעד אליו תגיע ספירת הפייס, יזכה בביצוע תרומת הדשן. לאחר מכן קבע הממונה את "המספר" והחל למנות מאותו כהן עד שסיים את הספירה. אופן זה של פייס הונהג גם בשאר הפייסות שבוצעו מידי יום ביומו.
מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה - התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.
בהמשך, אירע מקרה שהגיעו שניים יחדיו, אך אחד דחף את חברו (כנראה ביקש ''להוכיח'' כי הוא הגיע ראשון ולא השני), ומכוח דחיפה זו נשברה רגלו של הכהן. מאותו זמן הוחלט על ידי חכמים, כי מפסיקים את ''התחרות'' בין הכוהנים, ובמקום זאת עושים פייס בכל מקרה (ולא רק אם הגיעו שני כוהנים או יותר ביחד לתחום העליון של הכבש).
ארבע פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון.
מסיימת המשנה כי היו בכל יום ארבע פייסות, והתיאור לעיל הוא של הפייס הראשון בכל יום.
מהו המסר
רש''י מעיר על המילים אלא בפייס בסופה של המשנה: זה שפירשנו.
כוונת רש''י כי הפייס בסוף המשנה (כשהוחלט לבצע בכל מקרה) הוא אותו פייס המתואר לעיל בשלב שבו נעשה הפייס רק לכוהנים שהגיעו יחדיו לראש הכבש. מדוע רש''י משתמש במילה "פירשנו" בלשון רבים, למרות שכוונתו לפירוש שלו בעצמו? במילים אחרות: מדוע לא כתב רש''י "זה שפירשתי" בלשון יחיד?
ניתן לומר כי רש''י למד זאת מ... הקדוש ברוך הוא. יש לכך מספר דוגמאות, נצטט אחת מהן (בראשית א', כ''ו):
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
וכך מסביר רש''י שם: ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו...
"ענווה" של הקדוש ברוך הוא גרמה לו כביכול להתייעץ עם המלאכים לפני בריאת האדם בצלמו כדמותו.
אמנם אצלנו רש''י כנראה לא התייעץ עם אחרים לפני שכתב את פירושו, בכל אופן ניתן לומר כי רש''י השתמש בלשון רבים מתוך ענווה וצניעות.
חוקרים מצאו כי אנשים שמשתמשים בלשון רבים במקום יחיד הם מתחשבים יותר באחרים, וככל הנראה גם מנהיגים טובים יותר.
נסכם ונאמר כי שימוש בלשון רבים במקום בלשון יחיד מלמדת על ענווה והתחשבות באחרים, וכנראה מלמדת גם על תכונות נוספות כמו מנהיגות וכושר שליטה.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
