גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רס"ד מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף כא ע"א

עשרה נסים שנעשו במקדש היו בתמידות או רק כשעשו רצונו של מקום

במכילתין (כא, א) הובאה המשנה באבות (פ"ה מ"ה): "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" וכו', יעו"ש. וכתב ה'פרשת דרכים' (דרוש כג): "ויש להסתפק אהא דאמרינן בפרק קמא דיומא עשרה נסים נעשו בבית המקדש, אם נסים הללו היו בהתמדה אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, או דלמא דלא נעשו נסים הללו אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".

להכרעת ספקו זה מביא ה'פרשת דרכים' המשך דברי הגמרא שהוסיפו ברשימת העשרה הנסים את הנס שלחם הפנים היה חם ביום הלקחו, וכמו שתירצו אחרי שנתקשו בגמרא במנין הנסים - שהיה חסר להם נס אחד במנין: "איכא נמי אחריתי, דאמר רבי יהושע בן לוי, נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו, שנאמר (ש"א כא, ז) 'לשום לחם חם ביום הלקחו'", ועל כך הקשו: "ותו ליכא, והאמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה, ואמר רבנאי אמר שמואל, כרובים בנס היו עומדין", ועל כך תירצו: "ניסי דבראי ("מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל". רש"י) קא חשיב, ניסי דגואי לא קא חשיב", והמשיכה הגמרא: "אי הכי לחם הפנים נמי ניסי דגואי הוא", ומדוע נמנה נס זה בתוך העשרה נסים, ותירצו: "לחם הפנים ניסי דבראי הוא, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא כד, ו) 'על השלחן הטהר', טהור מכלל שהוא טמא... אלא, מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסדורו, שנאמר 'לשום לחם חום ביום הלקחו'", והמורם מן האמור, כי בתוך העשרה נסים נמנים רק ניסים הנראים בחוץ הידועים לכל, והנס של לחם פנים שהיה חם ביום הלקחו, הגם שהיה בפנים נחשב מניסי דאבראי, משום שמגביהים את השולחן להראותו לעולי רגלים.

ודן ה'פרשת דרכים' מדוע לא הביאה הגמרא להקשות גם מנס שהיה בכרובים, וכדאיתא במכילתין (נד, א): "אמר רב קטינא, בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום", והרי נס זה הוא גם מניסי דבראי, כי היו מגללין את הפרוכת לעולי רגלים ומראים להם את הכרובים שהיו פנים בפנים במעשה נסים, וא"כ מדוע לא מנו גם נס זה, אלא, שמכאן יש להוכיח שהעשרה נסים נעשו בתמידות - גם כשבני ישראל לא היו עושים רצונו של מקום, ובכן שפיר לא מנו את הנס של הכרובים, כי נס זה לא היה כי אם כשהיו עושים רצונו של מקום (עי' ב"ב צט, א).

והמשיך ה'פרשת דרכים' שלפי מה שכתב רש"י לגבי לחם הפנים: "שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ", אין שום הכרח לומר ששאר הניסים נעשו בתמידות, כי הנס של לחם הפנים שפיר נחשב 'ניסי דבראי', משום שהוציאו את השולחן לחוץ להראות לחם הפנים לעולי רגלים, ומשא"כ הכרובים - הגם שגללו את הפרוכת, הרי לא הוציאו את הכרובים לחוץ, ולא היה נראה לכל אחד ואחד ממש, ולכן לא נחשב נס זה מניסי דבראי.

והנה ברש"י שלפנינו איתא: "שמגביהין אותו - ומראין אותו לחוץ", ולא כתב שמוציאין אותו לחוץ, וכבר העיר הפר"ד עצמו בזה בספרו 'משנה למלך' (הל' משכב ומושב פי"א הי"א) על דברי הרמב"ם (שם) שהוציאו את השולחן לחוץ להראות לעולי רגלים, ואילו בדברי רש"י במס' חגיגה (כו, א ד"ה הזהרו) וכן בתוס' (שם, ב ד"ה שלא תגעו) לא משמע כן, ועל כך הביא דברי רש"י במס' יומא שהבאנו למעלה: "שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ", וכתב בזה: "הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי', אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא: 'שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ'" (ועעו"ש).

ואמנם בעצם קושייתו כבר הקדימוהו ב'תוספות ישנים' על דברי הגמרא להלן (נד.): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה", וז"ל: "ואם תאמר, אמאי לא חשיב להו בפרק קמא בהדי ניסי בראי, כיון שהיו מראין אותן לעולי רגלים... כמו שאנו אומרים לעיל גבי לחם הפנים. יש לומר, שאותם שהיו מעורין זה בזה אין זה נס, שכך עשאם שלמה...", כלומר, מה שהיו מעורים זה בזה לא היה נס כלל, כי ככה עשאם שלמה המלך, רק מה שהפכו פניהם כשבני ישראל לא עשו רצונו של מקום זה היה בדרך נס, וכן כתב הרשב"ם בפירושו על מסכת בבא בתרא (צט. ד"ה כאן). ולפי זה כשגללו את הפרוכת לא ראו ישראל מעשה נסים של הכרובים, ושפיר לא נחשב כניסי דבראי.

ואולם ה'פרשת דרכים' לא יישב קושייתו כדברי התוס' ישנים, כי דבריו בנויים על דברי הריטב"א (יומא וב"ב שם), שמה שהיו הכרובים מעורים זה בזה היה באופן נסי [ושלא כדברי התוס' ישנים והרשב"ם שמה שהכרובים היו פניהם איש אל אחיו לא היה מעשה נס], ולכן כשגללו את הפרוכת ראו בני ישראל מעשה נסים, ובכן שפיר נתקשה למה לא נמנה נס זה בכלל ניסי בראי.

לסיום נביא דברי הריטב"א (וציינם הפר"ד) על הגמרא (להלן לח, א): "תנו רבנן, בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד, שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן, שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים הללו פיתן מתעפשת והללו אין פיתן מתעפשת", וכתב הריטב"א: "יש שפירש, דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם ביום הלקחו, ואחרים פירשו, דאפילו היה הנס קיים מה שהיה אפשר לעשות ולתקן בידי אדם לא היה הקב"ה רוצה לתקנו בנס".