לא להתבייש לחזור מדעתנו / רפי זברגר

יומא נט ע''א

הקדמה

לאחר זריקת הדם של הקרבנות השונים, הן שהקריבו במזבח הנחושת שהיה מחוץ להיכל, והן שהקריבו במזבח הזהב בהיכל, שפכו את שיירי הדם אל יסוד מזבח הנחושת (מזבח העולה). ביסוד מזבח זה היו שני מקומות אפשריים לשפיכת הדם בצד המערבי (בחלק הדרומי שלו), ובצד הדרומי (בחלק המערבי שלו).
למדנו במשנה בדף הקודם כי לאחר סיום כל ההזאות של קרבן פר כהן גדול והשעיר הפנימי: בקודש הקודשים, על גבי פרוכת המסך ועל מזבח הזהב, שפכו את שיירי הדם של קרבנות אלו אל היסוד המערבי של המזבח החיצון. כלומר, הכהן הגדול יצא מן ההיכל, ומיד ראה את מזבח הנחושת לפניו, ושפך ליסוד המערבי של המזבח את שיירי הדם.
המשנה המשיכה וקבעה כי את שיירי הדם של שאר הקרבנות, שפכו ליסוד הדרומי של המזבח.

הנושא

שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. דאמר קרא (במדבר ד', ז'): וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: , וכי נפיק - בההוא פגע ברישא.
לומדת הגמרא מהפסוק הנ''ל בפרק ד', אשר מיוחס לקרבנות יום כיפור (בגלל תוספת המילה הפר), כי יש לשפוך את הדם של קרבנות פר ושעיר אל היסוד הקרוב ביותר לכהן הגדול בעת יציאתו מן ההיכל. יסוד זה הוא הפונה לכיוון ההיכל בצד מערב.
ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומית. תנו רבנן: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ד', ל'): - זה יסוד דרומית. אתה אומר יסוד דרומית, או אינו אלא יסוד מערבית? אמרת: ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל, מה יציאתו מן ההיכל - בסמוך לו, ואי זה - זה יסוד מערבי, אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו, ואי זה - זה יסוד דרומי.
פסוק ל' בפרק ד' עוסק בקרבן חטאת המוקרב על המזבח החיצון, והוא קובע כי את שיירי הדם יש לזרוק אל יסוד המזבח. בפסוק זה לא ברור לאיזה יסוד יש לשפוך את שיירי הדם, האם ליסוד המערבי, כמו שיירי הדם של הקרבנות הפנימיים (שם נאמר במפורש בפסוק ז' כי יש לשפוך ליסוד הסמוך לפתח אוהל מועד שהוא היסוד המערבי), או שמא ליסוד הדרומי. ואמנם הברייתא מתלבטת בשאלה זו, ומשווה את הקרבנות השונים לפי עיקרון דומה. כשם שבקרבנות פנימיים העיקרון הוא ''שפיכה הדם ליסוד הקרוב ביותר'' והוא היסוד המערבי ביציאה מן ההיכל, כך גם בקרבן חטאת חיצונה – המקום הקרוב ביותר לכהן היורד בכבש שנמצא בדרום המזבח, הוא היסוד הדרומי. ולכן לפי ברייתא זו שופכים את שיירי הדם של קרבן חטאת (וכל שאר הקרבנות הקרבים במזבח העולה) אל היסוד הדרומי.
לפי זה, יש הבדל בין הקרבנות הפנימיים לקרבנות החיצוניים לגבי מקום שפיכת שיירי הדם.
עתה, מביאה הגמרא ברייתא עם שתי דעות תנאיים, אשר שניהם חולקים על ההבנה הנוכחית, ושניהם סוברים כי יש אחידות במקום שפיכת שיירי הדם:
תניא, רבי ישמעאל אומר: זה וזה יסוד מערבי. רבי שמעון בן יוחאי אומר: זה וזה יסוד דרומי.
רבי ישמעאל סובר ששיירי הדם של כל הקרבנות נשפכים ליסוד המערבי, ורבי שמעון בן יוחאי סובר שכולם נשפכים ליסוד הדרומי. מנסה הגמרא לבחון דעות תנאיים אלו:
בשלמא רבי ישמעאל קסבר: ילמד סתום ממפורש, אלא רבי שמעון בן יוחאי מאי טעמא?
את רבי ישמעאל יכולה הגמרא להבין על פי הכלל ''ילמד סתום מן המפורש''. למדנו לעיל כי בקרבנות הפנימיים כתוב לכאורה במפורש שיש לשפוך את שיירי הדם ליסוד המערבי (זהו הדין המפורש), ואילו בפסוק העוסק בשיירי הדם של קרבן חטאת חיצונה (וממנו לומדים גם על שאר הקרבנות) לא נאמר לאיזה יסוד לשפוך (הפסוק הסתום). לומד רבי ישמעאל את הסתום מן המפורש ולכן הוא סובר ששיירי הדם של כל הקרבנות נשפכים ליסוד המערבי.
יש להעיר כי בלימוד ''סתום מן המפורש'' קודם למדנו עיקרון הסתום מעיקרון המפורש (לשפוך ליסוד הקרוב ביותר) ובדברי רבי ישמעאל אנו לומדים את הדין הסתום מן הדין המפורש (שפיכה ליסוד מערבי).
אך ממשיכה הגמרא ותמהה, מהי סברת רבי שמעון בן יוחאי?
אמר רב אשי: קסבר פתחא בדרום קאי.
עונה רב אשי כי המסקנה שהגענו אליה קודם ביחס לשפיכת שיירי הדם של הקרבנות הפנימיים הנלמדים מן הפסוק היתה מסקנה מוטעית. אמנם נכון, יש לשפוך את שיירי הדם אל היסוד הקרוב ביותר ביציאת כהן גדול מן ההיכל, אך היסוד הקרוב ביותר הוא היסוד הדרומי ולא היסוד המערבי. מסקנה זו נובעת מסברתו לגבי מיקום המזבח בהיכל. לפי דעת רבי שמעון בן יוחאי, בהסברו של רב אשי, כל המזבח היה בצפון ההיכל, ולכן כשהכהן יצא מן ההיכל, הוא ''פגש'' תחילה בצד הדרומי של המזבח, ולכן היסוד הקרוב ביותר בשלב זה הוא היסוד הדרומי. ומכיוון שגם הוא סובר את העיקרון של "ילמד סתום מן המפורש" (את הדין ולא את העיקרון) גם שיירי הדם החיצוניים (הסתום) נשפכים אל היסוד הדרומי (כמו המפורש בשיירי דם הפנימיים).
תנא דבי רבי ישמעאל בדבי רבי שמעון בן יוחאי: זה וזה יסוד דרומית. וסימניך: משכוה גברי לגברא.
מסיימת הגמרא ומספרת כי תלמידי רבי שמעון בן יוחאי למדו ברייתא אחרת, המעידה כי רבן שמעון בן גמליאל בסופו של דבר הסכים לדעת רבי שמעון בן יוחאי, שכל הדמים נשפכים ליסוד הדרומי ולא ליסוד המערבי (כמו שהוא חשב בתחילה). הסימן שהגמרא נותנת למסקנה זו: "משכו" הגברים (תלמידי רבי שמעון בן יוחאי) את הגבר (רבי ישמעאל).
 

מהו המסר

אם נבין את הסימן שלמדנו בסוף הסוגיא כפשוטה, הרי שהיא מלמדת אותנו מסר מעניין. רבי ישמעאל, תנא חשוב ומרכזי מאוד באותה תקופה, שמע את תלמידיו של רבי שמעון בן יוחאי והשתכנע מדבריהם. לא הרב דיבר אליו אלא התלמידים, ובכל זאת, דבריהם גרמו לו לשנות את דעתו ולהסכים לרב שלהם, רבי שמעון בן יוחאי.
כמה יפה הדבר הזה, שאין אדם עומד על דעתו, וחושב שהוא אמר דבר נכון ולא יכול לזוז ממנו. רבי ישמעאל מלמד אותנו, כי אנו תמיד פתוחים לשמוע, ללמוד ובסופו של דבר אם נשתכנע כי הדברים הקודמים לא היו נכונים, לא נתבייש לחזור מדעתנו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]