סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

המעביר על מידותיו / רפי זברגר

יומא כג ע''א

 

הקדמה

לאחר שלמדנו בשלהי הדף הקודם על דיני מחילת מלך על כבודו, ממשיכה הגמרא בתחילת הדף ומלמדת אותנו יסודות חשובים מאוד במידות. כיצד אדם אמור להגיב על צער שאנשים אחרים פוגעים בו, הן בצער ממוני והן בצער הגוף. 
 

הנושא

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם.
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק מלמד אותנו כי תלמיד חכם חייב לנקום ולנטור כמו נחש (תכונתו היא "שומר שנאה בליבו"), ואם אינו נוהג כך – כביכול אינו תלמיד חכם. בהמשך תגדיר הגמרא מהי נקימה ומהי נטירה, אך בשלב זה של הדיון, נראה לכאורה כי תלמיד חכם חייב לנקום וחייב לנטור, כאשר פגעו בו.
דברי רבי יוחנן נראים תמוהים למדי, ואמנם הגמרא מיד מקשה:
והכתיב (ויקרא י''ט, י''ח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' !
התורה בפרשת קדושים מצווה עלינו לא לנקום ולא לנטור. אם כן מקשה הגמרא: כיצד רבי יוחנן פוסק כי תלמיד חכם חייב לנקום ולנטור, בניגוד לכאורה לציווי מפורש בתורה?
ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה.

הגמרא מסייגת את איסור נקימה ונטירה בתורה לנושאים הקשורים בממון. וכאן מצטטים ברייתא המסבירה ומתארת מהי נקימה ומהי נטירה:
נקמה – אדם אשר ''מחזיר לאדם כגמולו'', וכשם שהאדם לא השאיל לו חפץ, גם הוא אינו משאיל לאותו אדם. במילים אחרות: אדם אינו גומל חסד לחברו (בנושא ממון), כשם שחברו לא עשה חסד עימו.
נטירה – אדם שאינו נוקם, ובכל אופן גומל חסד עם חברו, למרות שחברו לא עשה חסד עמו, אך הוא אינו שוכח ומזכיר לאותו חבר את העובדה שהוא אינו נוהג כדרך שנהג החבר. הוא גומל חסד למרות שהחבר לא עשה חסד עימו.
יש דיון בפוסקים האם האיסור הוא רק באמירה לאותו חבר שאינו נוהג כמותו, או אפילו במחשבה, כך שאסור לאדם אפילו לחשוב על נקמה ונטירה בליבו. הגמרא בהמשך מתייחסת לכך.
הדוגמאות שהברייתא מביאה הינן בנושאי ממון, לכן מסיקה הגמרא בשלב זה, כי איסור נקימה ונטירה מן התורה אינו אלא בנושאי ממון. ודברי רבי יוחנן מוסבים על צער הגוף שציערו את התלמיד החכם, ובמקרה זה – על אותו תלמיד חכם לנקום ולנטור לאדם שציער אותו בגופו.
וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה', ל''א): כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה !
ה
גמרא מקשה גם על התירוץ לעיל, ומביאה ברייתא הלומדת מתוך פסוק בספר שופטים, כי רצוי לאדם לא לשמור, לא לזכור ולא לנטור לאדם אחר כלל, גם בנושאים של צער הגוף. יש ''עניין'' גדול לשתוק ולא להשיב לחבר העולב ופוגע. לשמוע את הדברים הקשים ולא להגיב. ויותר מכך, אף לקבל זאת בשמחה ובאהבה.
הפסוק מדבר על ''גבורת השמש'' לאור מדרש המספר כי בבריאת העולם הירח נברא בגודל זהה לשמש, והירח ''בא בטרוניה'' כלפי הקדוש ברוך הוא, כיצד ''ימשלו'' שני מלכים (השמש והירח אש היו אז בגודל שווה) יחדיו. השמש ''שמעה ושתקה''. זוהי ''גבורת השמש'' אשר שמעה את עלבונה ולא הגיבה.
לאור זאת מקשה הגמרא, כיצד הסברנו קודם את דברי רבי יוחנן, שמותר לתלמיד חכם לנקום ולנטור כנחש בדברים הנוגעים לצער הגוף, והרי עתה ראינו שגם בנושאים של צער הגוף ''יש עניין'' לא לנטור, ובוודאי לא לנקום.
לעולם דנקיט ליה בליביה.
רש''י בלשונו הקצרה והמדויקת מסביר ומגדיר את תשובת הגמרא: ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט- ישתוק
המקרה היחיד בו יש לתלמיד חכם לנטור בליבו, כאשר מישהו אחר מעניש את האדם שפגע בכבודו של התלמיד חכם. כל זאת משום כבודו של התלמיד חכם המייצג בעצם את התורה והקדוש ברוך הוא. לכן, אם אדם פגע בכבודו של התלמיד חכם, ואדם אחר מבקש להענישו, התלמיד חכם צריך ''לנטור'' את מה שעשו לו, ולא למנוע את הענשתו.
והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו!
ג
ם על העמדה זו חוזרת הגמרא ומקשה: והרי ידועה לנו אמרתו של רבא המלמדת זכות לכל מי שאינו נוטר ושומר את שעשו לו, אלא ''מעביר על מידותיו'' ובעקבות זאת גם הקדוש ברוך הוא כביכול ''יעביר על מידותיו'' ולא יענישנו על חטאיו (שהרי ''אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא'').
דמפייסו ליה ומפייס.
הגמרא מסכמת את הסוגיא וקובעת כי רבא התייחס רק למקרים בהם האדם מבקש סליחה מחבר על שפגע בו – אז צריך האדם ''להעביר על מידותיו'' ולסלוח ולמחול לו.
לפי תשובה זו יוצא שאם החבר אינו מפייסו בדברים, הרי שמותר (ואולי צריך) לתלמיד חכם לנטור את המעשה, כך שאם אדם אחר יבוא ויענישנו, אל ימנע זאת ממנו.
 

מהו המסר

למרות שלפי מסקנת הגמרא, יש מקרים בהם מותר לתלמיד חכם לנטור איבה על צער הגוף של אדם שציער אותו, הרי שחכמים אחרים, וכן הפוסקים סוברים שעדיף גם לתלמיד חכם להעביר על מידותיו. לא לנטור ולא לשמור איבה, ברוב רובם של המקרים. רק במקרה ומדובר בכבוד תורה וכבוד שמיים – אז כולם מסכימים כי חובה על התלמיד חכם להשיב לו, ולא להעביר על מידותיו.
יוצא מסוגיה חשובה זו הנהגה והנחיה מאוד בסיסית ולא פשוטה, המלמדת את האדם להבליג על צער הנגרם על ידי אדם אחר. לא לנקום, לא לנטור, גם בדברים הנוגעים בממון, ואפילו בדברים המצערים את הגוף (והנפש).
כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר