מאמין וזורע
שבת לא ע"א
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: (ישעיהו לג, ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ? אֱמוּנַת זה סדר זרעים".
כתב תוספות: "מפרש בירושלמי - שמאמין בחי העולמים וזורע". וכך הוא במדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור יט, ח: "עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה. זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע". וכך הוא בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה יג; ובבראשית רבתי פרשת בראשית.
אמונה שלימה היא כשנהיר כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד, לה). שאין מלבדו שום דָּבָר שאינו כלול בו, אין רָע, אין רִיק, ואין גשמיות שמעכבת את הרוחניות. לכן זורע הוא בארץ, ויודע שגם אם תתמהמה, בא תבוא הצמיחה הרוחנית גם בתחתית הארציות.
ובמסכת סוטה (דף יד ע"א) "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מִפִּרְיָהּ הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".
על פי המסקנה עולה שגם "לאכול מִפִּרְיָהּ הוא צריך", כלומר שמשה השתוקק לאכול מפירותיה של ארץ ישראל בשביל המצוות הרבות שתלויות באותם הפירות. כי חמישה סדרים כבר נתקיימו במדבר, והוא חסר רק את סדר זרעים שכולו הנחלת האמונה גם בארציות הארץ.
וכן כתוב: (תהלים עו, ג) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן. שָׁלֵם היא ציון, אין שלמות השראת שכינה אלא בירושלים. ביישוב אדמת ציון וארץ ישראל – כמו בישיבת הסוכה, נכנסים בשלמות למצוה ולקדושתה – "עם המגפיים" המתבוססות בארציות הארץ.
וזו היתה דרישת העם במי מריבה – (במדבר כ, ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן. העם חש שאין משה ואהרן מביאים אותם להכנס לארץ ישראל, שם מְקוֹם עבודת ה' דוקא בעסק זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן.
ומשה השתוקק כל כך להכנס לארץ להיות מאמין וזורע, כי את זה דוקא חסר היה לו, שכן בחסרון האמונה כשל במי מריבה. כך כתב האבן עזרא: (במדבר כ, ח) "והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות. דע כי כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים". פירוש דבריו, שמשה לא הצליח במופת – להוציא מים מן הסלע בהכאתו הראשונה, בגלל הפגם באמונתו. כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים רק כאשר הצדיק דבק כולו בהקב"ה ומכיר שאין עוד מלבדו כלל. אך כיון שכעס משה – כדברי הרמב"ם, ואף הכה – כדברי רש"י, ותקף את ישראל בטענתו שמורים וממרים הם בה' ואינם זכאים לחסדו; הוא נתן מקום להבין כאילו קיימת בעולם מציאות דחויה של רוע – כאילו איננה גם היא מאת ה'. ואילו האמונה הטהורה מורה שאין בעולם מלבדו דבר.
וזהו שאמר ה' למשה ולאהרן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם – בגלל חסרון האמונה, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ.
אך גם חסרונו זה של משה יתרפא לעתיד לבוא כמרומז בסוף התלמוד: (מסכת נדה דף ע ע"ב), "לעתיד לבא, לכשיבא משה רבינו עמהם, וישא ויתן באמונה".
