|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הני מתחלי דערלה אסירי - תמר מצוי
" ... אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, האי קפרס ליתיה בשעת גמר פירא. איני? והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי ושומר לפירי אימת הוי בכופרא, וקא קרי ליה שומר לפירי" (ברכות, לו ע"ב).
פירוש: אלא אמר רבא הסבר אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שנעשה להו [להם] שומר לפירי [לפירות] הרי זה היכא דאיתיה [היכן שישנו], השומר בשעת גמר בישול פירא [הפרי], ואולם האי [זה] הקפרס (יחידה אחת של קפריסין) ליתיה [איננו] בשעת גמר פירא [הפרי] והוא נושר עוד לפני גמר בישול הפרי. גם על הסבר זה מקשים: איני [וכן הוא?] והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותן עטיפות התמרים] של ערלה אסירי [אסורות], הואיל ונעשו שומר לפירי. ואולם אותן עטיפות שומר לפירי אימת הוי [מתי הן], כלומר, ממתי מתחילות הן לשמש כשומר לפרי בכופרא [בעוד הפרי צעיר], ובכל זאת קא קרי ליה [הוא קורא לו, להם] שומר לפירי [לפירות], הרי ששומר לפרי אינו צריך להשאר עד גמר בישולו של הפרי, ושוב יש לשאול מפני מה אין משווים את הקפריסין לפירות הצלף? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. מכבד נקבי של התמר | תמונה 2. פרחים נקביים |
.jpg) |
 |
|
| תמונה 3. תמר מצוי - פריחה נקבית | תמונה 4. צלף - קפריסין |
 |
 |
|
| תמונה 5. סתוונית התשבץ | תמונה 6. לוף ירוק |
הרחבה
כופרא
הכפניות (כופרא) ראויות למאכל, כפי שניתן להסיק מדברי התוספתא: "... רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר, כפניות הרי הן כפירות לכל דבר, אלא שפטורות מן המעשרות וכו'" (מעשר שני, פ"א מי"ד). בסגנון אחר גם במשנה: "הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כָעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כָּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת" (עוקצין, פ"ג, מ"ז). מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות: "... וכפניות. הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן, והם מכוסין בקרומה (תמונה 7), והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין". ניתן היה לאכול הן את המכבדים הנקביים והן הזכריים, אלא שמפירוש הרמב"ם עולה לכאורה שהכפניות במשנה הם המכבדים הנקביים. הרמב"ם משתמש בביטוי "תחילת צמיחתן" ורק פרחי הנקבה "צומחים" לאחר ההפרייה והופכים לפרי. לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהכוונה גם למכבדים הזכריים לפני הבשלת הפרחים. להלן נראה שיש המפרשים ש"כפנייתא" הן פרי התמר אך מפשט המשנה (לעיל) משתמע בבירור שכפניות אינן פרי, במלוא מובן המילה, שהרי אם כן מדוע יש לחדש שהן אוכלין ומדוע פטורות ממעשר?
רש"י בסוגייתנו מפרש: "בכופרא - כשהתמרים קטנים קודם בשולם וכו'" כלומר לדעתו כופרא הם פירות בוסר אך דבר זה לא מסתבר לאור מקורות רבים. למשל במשנה: "ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר וכו'" (פסחים, נה ע"ב). בהמשך מפרש רב אחא מהי ההרכבה: "רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא". הכוונה היא שמניחים מכבדות זכריות על הנקביות וכך מאביקים את הפרחים הנקביים. מדברי המשנה בערלה ניתן ללמוד מהי הכופרא: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. וְאֵין מַרְכִּיבִין בכַפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה (פ"א מ"ט). מקור נוסף למהותם של הכפניות נמצא בגמרא בפסחים (נב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". תירוץ הגמרא הוא שמדובר במכבדים זכריים (ניסחני) שאינם מניבים פרי ולכן אין בהם הפסד, אך מההו"א עולה בבירור שקציצת כפנייתא היא להפסד ואם כן ברור שאין אלו תמרים בשלים. מתוך מכלול המקורות ניתן גם להסיק שאין הכוונה לתמרים בטרם ההבשלה, שהרי כיצד ניתן להרכיב בעזרתם.
האבקה בתמר
בעץ התמר עצי הנקבה בלבד נושאים פירות ואילו תפקיד עצי הזכר מסתכם בהאבקה (הפרייה). בטבע מספר העצים הזכריים והנקביים שווה, פחות או יותר, אך במטעים די במספר מועט של עצי זכר כדי להאביק מטע שלם. בטבע ההאבקה מתבצעת על ידי הרוח ואילו במטעים ההאבקה מתבצעת באופן מלאכותי על ידי פיזור אבקה בעזרת מפוח או הנחת מכבדים זכריים בין המכבדים הנקביים. ריבוי התמר למטרות חקלאיות מתבצע על ידי ייחורים משום שבאופן זה ניתן להבטיח הן את זוויגו של השתיל והן את איכותו הגנטית. בגידול מזרעים מתקבלים עצי זכר ועצי נקבה במספר דומה ואין ערובה לאיכותם.
תמונה 7. פריחה נקבית
(1) פירוש: רבי אילעאי קץ כפנייתא [קצץ דקל שהיו בו תמרי בוסר] של השנה השביעית. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן?] והלוא נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" "לאכלה" אמר רחמנא [הכתוב] ולא להפסד, שאיסור הוא להפסיד פירות שביעית ואין היתר להשתמש בהם אלא בדרך אכילה בלבד. וכי תימא: הני מילי היכא דנחית לפירא [ואם תאמר: דברים אלה אמורים כאשר הגיע הדבר לדרגת פרי], אבל היכא דלא נחית לפירא [במקום שלא הגיע לדרגת פרי] לא, והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותם עטיפי פירות הדקל] של ערלה אסירי [אסורים] באכילה כשאר פירות הערלה, ואינם נידונים כעץ סתם המותר באכילה בשנות ערלה. כי אף שאינם ראויים לאכילה כשלעצמם, הואיל ונעשו שומר לפירי [לפירות] בזמן גידולו הריהם נידונים כפירות עצמם.
(2) "כופרא" הוא גם הפועל כפרה בארמית.
(3) פירוש: לאשתא תילתא [לקדחת שלישית], שבאה לו כל שלושה ימים לסירוגין, לייתי [יביא] שבעה סילוי [קוצים] משבעה דיקלי [דקלים] ... ושבעה כופרי מיני זפת [משבעה ארבי] ספינות וכו'.
(4) פירוש: אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא [מי שהרתיח זפת], חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]. ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון דהדר ואיקושא אימא לא [שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.
(5) פירוש: גמרא ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקים] חכמים ור' יהודה בהלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה לפי מקומו וחכם זה לפי מקומו]. באתריה דמר [במקומו של חכם זה, של תנא קמא [חפו בקירא ולא מייץ טפי] מחפים את הקנקנים בשעוה ואינה סופגת הרבה], באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי [במקומו של חכם זה, ר' יהודה, מצפים את הכדים בזפת והיא בולעת הרבה.
(6) פירוש: ושואלים: ומאי אסותיה [ומה רפואתו] של בעל ראתן? אמר אביי: לוקחים פילא, ולודנא, גירדא דאגוזא, וגירדא דאשפא, וכליל מלכא, ומתחלא דדיקלא סומקא [מיני עשבים, וקליפה מגוררת של אגוז, ומה שגוררים מן העור, וכליל מלכא, ואת המתחל של דקל אדום].
(7) פועל זה במשמעות המקובלת היום מופיע ביחזקאל (טז ד'): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹֽא־כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹֽא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹ֥א חֻתָּלְתְּ". מפרש רש"י: "והחתל - לשון כריכה בבגדים וכן (איוב ל"ח) וערפל חתולתו הוא שמלפפין את הוולד". ברמב"ם (איסורי ביאה, פ"י): "החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הולד והיא מקפת אותו ואת הסנדל וכו'".
(8) לכאורה ניתן היה לטעון שב"דרכיה דרכי נעם" נכלל גם נזק לרכוש ולא רק סבל לאדם ואם כן קטיף המכבדות לצורך מצוות לולב גורם לפגיעה ביבול התמרים. אמנם גם בקטיף הלולבים נגרם נזק מסויים אך הוא קטן מאד.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
תקציר: זמן כשרותם לקרבן של "בני היונה" והתורים נקבע בספרות חז"ל על פי תופעת ה"ציהוב", ה"זיהוב", הפריחה ועוד. קיים קושי רב ביישום מונחים אלו לידוע לנו על שלבי ההתפתחות של היונים והתורים. במאמר הנוכחי הוצגו שלוש גישות עהתבגרות התורים הוא ה"הזהבה" הבאה לידי ביטוי במעבר לצבעי בוגר. שלב זה מקביל לשלב ה"פריחה" בלשון התוספתא.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
המקורות מספקים כמה
|
|
|
|
| תמונה 1. מכבד נקבי של התמר | תמונה 2. פרחים נקביים |
 |
 |
|
| תמונה 3. מכבד נקבי של התמר | תמונה 4. מכבד זכרי |
תמונה 5. מכבדות דקל – סגורים במתחל וקשורים (המתחל הוא המעטפת של המכבד לפני שהוא נפרש)
הרחבה
כופרא
הכפניות (כופרא) ראויות למאכל, כפי שניתן להסיק מדברי התוספתא: "... רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר, כפניות הרי הן כפירות לכל דבר, אלא שפטורות מן המעשרות וכו'" (מעשר שני, פ"א מי"ד). בסגנון אחר גם במשנה: "הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כָעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כָּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת" (עוקצין, פ"ג, מ"ז). מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות: "... וכפניות. הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן, והם מכוסין בקרומה (תמונה 2), והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין". ניתן היה לאכול הן את המכבדים הנקביים והן הזכריים (תמונה 3), אלא שמפירוש הרמב"ם עולה לכאורה שהכפניות במשנה הם המכבדים הנקביים. הרמב"ם משתמש בביטוי "תחילת צמיחתן" ורק פרחי הנקבה "צומחים" לאחר ההפרייה והופכים לפרי. לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהכוונה גם למכבדים הזכריים לפני הבשלת הפרחים. להלן נראה שיש המפרשים ש"כפנייתא" הן פרי התמר אך מפשט המשנה (לעיל) משתמע בבירור שכפניות אינן פרי, במלוא מובן המילה, שהרי אם כן מדוע יש לחדש שהן אוכלין ומדוע פטורות ממעשר?
רש"י בסוגייתנו מפרש: "בכופרא - כשהתמרים קטנים קודם בשולם וכו'" כלומר לדעתו כופרא הם פירות בוסר אך דבר זה לא מסתבר לאור מקורות רבים. למשל: "משנה: ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר וכו'" (פסחים, נה ע"ב). בהמשך מפרש רב אחא מהי ההרכבה: "רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא". הכוונה היא שמניחים מכבדות זכריות על הנקביות וכך מאביקים את הפרחים הנקביים. מדברי המשנה בערלה ניתן ללמוד מהי הכופרא: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. וְאֵין מַרְכִּיבִין בכַפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה (פ"א מ"ט). מקור נוסף למהותם של הכפניות נמצא בגמרא בפסחים (נב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". תירוץ הגמרא הוא שמדובר במכבדים זכריים (ניסחני) שאינם מניבים פרי ולכן אין בהם הפסד, אך מההו"א עולה בבירור שקציצת כפנייתא היא להפסד ואם כן ברור שאין אלו תמרים בשלים. מתוך מכלול המקורות ניתן גם להסיק שאין הכוונה לתמרים בטרם ההבשלה, שהרי כיצד ניתן להרכיב בעזרתם.
האבקה בתמר
בעץ התמר עצי הנקבה בלבד נושאים פירות ואילו תפקיד עצי הזכר מסתכם בהאבקה (הפרייה). בטבע מספר העצים הזכריים והנקביים שווה, פחות או יותר, אך במטעים די במספר מועט של עצי זכר כדי להאביק מטע שלם. בטבע ההאבקה מתבצעת על ידי הרוח ואילו במטעים ההאבקה מתבצעת באופן מלאכותי על ידי פיזור אבקה בעזרת מפוח או הנחת מכבדים זכריים בין המכבדים הנקביים. ריבוי התמר למטרות חקלאיות מתבצע על ידי ייחורים משום שבאופן זה ניתן להבטיח הן את זוויגו של השתיל והן את איכותו הגנטית. בגידול מזרעים מתקבלים עצי זכר ועצי נקבה במספר דומה ואין ערובה לאיכותם.