קשיא ותיובתא
סוכה יא ע"ב
"מיתיבי: תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן - פסולין. מאי לאו - פסולין לעולם, ותיובתא דרב!... מכל מקום, תלאן ואחר כך פסק קשיא לרב, קשיא".
מכאן קשה לדברי הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף נב ע"ב:
"ופסק רבינו חננאל... וכן פירש: נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמרא תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא. ואף על פי כן אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא, ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא".
שהרי בסוגייתנו הקשו מברייתא ואף על פי כן סיימו בלשון "קשיא".
ואף הרשב"ם אפשר שחזר בו לפרש כר"ח שהרי כתב במסכת בבא בתרא דף קכז ע"א: "קשיא - אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן המשנה דמצי למימר תני לזכר ולנקבה ולנדה".
