חופה או מלחמה
דרכי התמודדות מול שפע כלכלי
סוכה יא ע"ב / חיים אקשטיין
תניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
מבין צדדיהם השונים והמגוונים של מועדי ישראל, נדמה הצד שפחות מעורר בנו הזדהות הוא הצד החקלאי. הפן החקלאי של שלושת הרגלים הוא אולי המרכזי שבהם, על פי תיאורי התורה, אולם בעולם מודרני, שהחקלאות תופסת בו פחות מקום מאשר בימי קדם, נטיית לבנו היא בדרך כלל לפנות לכיוונים רוחניים אחרים שבאים לידי ביטוי בחגים אלה.
אולם התורה נצחית היא, ולעתים דווקא הצד החקלאי הוא המשמעותי ביותר לחיי היום יום. אפשר לומר שנקודה זו נכונה בעיקר בחג הסוכות, חג האסיף. לפי רבים מהפרשנים ובעלי טעמי המצוות, החג בא להתמודד עם מציאות של שפע כלכלי, עם תחושת הסיפוק והשמחה של האדם בריבוי יבולו. בעבר, תחושה זו באה לידי ביטוי בעיקר בענף החקלאות, אך היא קיימת באותה מידה בלבו של כל מי שמצליח בעסקיו. בכל תקופה, ובכל תחום, אנשים רבים נפגשים עם חווית האסיף: יש להם כסף, נכסיהם משגשגים, יש להם בסיס כלכלי מוצק ואיתן.
מדוע צריך להתמודד מול מציאות זו? מה שלילי בה? תחושת היציבות הכלכלית יכולה לגרום לשלל סכנות, בתחומים שונים. בתחום שבין אדם למקום, בתחום שבין אדם לחברו ובתחום שבין אדם לעצמו. אם ננסה לשים את האצבע על מוקד הבעיה ולהגדיר אותו, נוכל אולי לומר שהמוקד נמצא בתחושת השליטה של האדם. היציבות הכלכלית נותנת לאדם יכולת לשלוט בחייו, הוא תלוי רק בעצמו, יש לו אמצעים להשיג כל דבר שיצטרך. הוא איננו זקוק לאף אחד אחר, וגם לא לבורא עולם, לכאורה. כאשר האדם תלוי אך ורק בעצמו, הוא זוכה בחֵרוּת לעשות ככל העולה על רוחו. הוא אדון לעצמו – אדון במובן של בעל אמצעים האחראי על מי שתחתיו, ומתוך כך גם במובן של מחליט ההחלטות, השליט הבלעדי.
גם אם אין האדם מגיע לתחושה כזו, היציבות הכלכלית יכולה להביא אותו לידי בעיות אחרות, כגון הפרת האיזון בין רוח לחומר. השפע הגשמי יכול לגרום לצד הגשמי של האדם להיות דומיננטי יותר בחייו, ובעקבות כך הצד הרוחני יתפוס מקום פחות משמעותי. מצב זה יכול לערער את הקשר בין האדם לקב"ה, ואף לפגוע במידותיו.
מובן שהפתרון לבעיות אלו איננו פרישה מוחלטת מכל העולם הכלכלי ובחירה בחיי עוני. האדם אמור להיות מסוגל לפרנס את עצמו, ואם הוא יכול לעשות זאת מתוך רווח ואפילו מתוך עושר – מה טוב. השאלה היא כיצד יכול האדם להתמודד עם האתגר שהרווח הכלכלי מציב בפניו. באיזו דרך יגיע למצב האידיאלי של "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ולא ימצא את עצמו במצב של "עושר שמור לבעליו לרעתו".
על פי רבים מחכמי ישראל בדורות השונים, מחז"ל דרך הראשונים ועד הוגי זמננו, אחת המטרות של חג הסוכות היא מלחמה חזיתית בתחושת היציבות הכלכלית. כיצד? בזה יש מחלוקת בין שתי דעות מרכזיות. היא טמונה באופן סמוי במחלוקת רבה, רבי זירא ורבא בסוגיית הפתיחה למסכת (בנוגע לדין גובה הסוכה ומקורו), ובאופן גלוי יותר במחלוקת המחשבתית המרכזית של מסכת סוכה – האם הסוכה היא זכר לענני כבוד או לסוכות ממש.
עינוי או גילוי שכינה
המחלוקת מופיעה בגמרא שלפנינו, וגם במכילתא, אם כי שם הדעות מתהפכות:
"סוכותה. סוכות ממש היו, דכתיב: ויעקב נסע סוכתה (בראשית לג יז) דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אין סוכות אלא מקום, שנאמר: ויסעו מסוכות ויחנו באיתם (במדבר לג ו), מה איתם מקום אף סוכות מקום. רבי עקיבא אומר: אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר: וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה). אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין? תלמוד לומר: וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו', ואומר: ופדויי ה' ישובון ושמחת עולם על ראשם" (מכילתא דרבי ישמעאל בא, יד).
לא ניכנס לבירור איזה מקור אמין יותר מבחינת הצגת הדוברים, מה באמת אמר רבי אליעזר ומה באמת אמר רבי עקיבא, אלא נתמקד בדעות עצמן. המדרש במכילתא מובא על הפסוק "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה". בפשטות, פסוק זה מתאר מסע מנקודה לנקודה, וסוכות הוא שם מקום. כלומר, הפשט הוא לכאורה כדברי חכמים. עם זאת, אין זו ההבנה המוכרחת בפסוק, כיוון שהוא איננו מופיע בתוך פרשיה של תיאור מסעות, וניתן גם לומר שבני ישראל יצאו מארץ מצרים למקום שבו ישבו בסוכות. כך טוען רבי אליעזר, והוא מוכיח זאת מהפסוקים על יעקב אבינו, שגם עליו נאמר שנסע לסוכות – אך הכוונה היא שעשה סוכות למקנהו ועל כן קרא למקום סוכות.
נראה שרבי אליעזר ורבי עקיבא יודעים שהפשט הוא כדברי חכמים, אך הם באים להתמודד עם בעיה אחרת – הפסוקים על מצוות סוכה בפרשת אמור. לא ייתכן שהקב"ה אמר "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם בארץ מצרים", אבל ביציאת מצרים עצמה הוא לא יאמר שום דבר על הושבה בסוכות. רבי אליעזר ורבי עקיבא חיפשו, מן הסתם, אזכור של סוכות בפרשת יציאת מצרים, ומצאו אותה – במסעם של ישראל מרעמסס ל"סוכות". נראה שהם מעדיפים להידחק ולומר שסוכות אינו שם מקום, מאשר להידחק ולומר שהקב"ה מצווה אותנו לזכור ישיבה בסוכות שאינה מופיעה בשום מקום בתורה. רבי אליעזר, אם כן, מוכיח מיעקב אבינו ש"סוכות" אינו חייב להיות שם מקום, ומעבר לכך אין לו צורך בפסוקים נוספים, שהרי אם מבינים שכוונת הפסוק לומר שבנ"י ישבו בסוכות – הפשט הוא שישבו בסוכות ממש. כדי לחדש שהכוונה לענני כבוד, מושג שבפשטות אין לו קשר לסוכות, רבי עקיבא נזקק להוסיף לפסוק מפרשת בשלח את הפסוק מישעיהו.
מה טעמו של רבי אליעזר, הסובר שהסוכות היו סוכות ממש? מובן מדוע עלינו לזכור את הנהגת הקב"ה איתנו בענני כבוד, אך מה העניין לזכור סתם סוכות? אפשרות אחת היא להבין שגם סוכות ממש מבטאות שמירה של הקב"ה עלינו, גם אם לא מדובר בגילוי שכינה מיוחד. עלינו לזכור בכל עת שהקב"ה איתנו, כפי שבמדבר הוא דאג להגן עלינו. כך אפשר אולי להבין את דעת רבה בסוגיית הפתיחה: יש משהו בסוכה שעלינו לזכור, אך איננו אמורים לחוות חוויה מיוחדת של ישיבה בתוך ענני כבוד. אלא שאם הכוונה היא לזכור סתם את חסדו של הקב"ה, קשה מדוע לזכור דווקא חסד זה ולא חסדים אחרים, כפי שכבר הקשו רבים.
הרשב"ם, בפירושו על פסוקי מצוות הסוכה, מסביר שפשט הפסוק הוא כמ"ד סוכות ממש, ולפי זה הטעם שונה מזכירת נס בלבד:
"למען ידעו דורותיכם - פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש. וזה טעמו של דבר. חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
לפי הרשב"ם, מטרת הסוכה היא לזכור בחג האסיף כי אין אנו יציבים וקבועים בארץ. כשאנו אוספים את התבואה לבתינו, עלינו לזכור כי היינו יכולים להיות עתה במדבר, חסרי כל, נעים ונדים בארץ, ורק בזכות הקדוש ברוך הוא אנו יושבים לבטח בארצנו. אין עניין רוחני עילאי בעצם הישיבה בסוכה, אין בתוכה קדושה מיוחדת שנפגשים איתה, העניין הוא לצאת מהבית ולהרגיש כאחד מהולכי המדבריות. כמה וכמה פרשנים הלכו בדרכו של הרשב"ם, ומי שאולי היטיב מכולם לחדד את הכיוון הזה הוא המשך חכמה:
"התורה האלקית, יש בה מצוות שהם מדריכים האדם נגד הטבע, ויש מצוות שהן כפי הטבע, רק שהם מטהרים את הטבע ומזככים אותו. וזה מצות סוכה: אחרי שהאדם הוא עמל בשדה כל הקיץ, יחרוש, יזרע, ויעדור, ויקצור, ויעמר, ועמל בשדה, ויאסוף את גרנו, ואסמיו מלאו בר, ולבו שמח בפרי עמלו, מה מתוקה לו מנוחתו להסתופף בצל ביתו! אז באה התורה ואמרה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. זה נגד הטבע לקדש כוחות האדם והרגשותיו מגבול החמרי".
שיטה זו תואמת לחלוטין את שיטת רבא בסוגיית הפתיחה: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". מלחמה ביציבות באמצעות החדרת תחושת ארעיות (וכן כותב המלבי"ם במפורש, ששיטת רבא מבוססת על ההבנה שהסוכות היו סוכות ממש).
הבנו כיצד שיטת "סוכות ממש" מתמודדת עם תחושת היציבות. האם זו גם מטרת הסוכה למ"ד "ענני כבוד"? ייתכן כי המאבק ביציבות כלל אינו מעניינה של הסוכה לפי דעה זו. יש המקשרים את גישת "ענני הכבוד" לא למערכת החקלאית של שלושת הרגלים אלא למערכת של חגי תשרי, ולפי זה הסוכה היא הגנה או גילוי אהבה לאחר ימי הדין. אולם ייתכן גם לפרש כי שיטה זו נלחמת אף היא ביציבות, בדרך אחרת. לא די במאבק חזיתי בתודעת האדם, שלילת יציבותו בעל כרחו אינה מספיקה. התורה באה להציב אלטרנטיבה. לא רק להוציא את האדם מביתו, אלא להכניסו בצל כנפי השכינה, ואם להידרש למושגים שבהם משתמש רבי זירא (בסוגיית הפתיחה, וכן בהמשך בסוגיה על פטור חתן מסוכה) – להכניס אותו לחופה, להראות לו כמה הקב"ה אוהב אותו, ומתוך כך מסוכך עליו ומגונן עליו. הגנה אמתית, טובה יותר מזו שמציע הכסף.
נראה שבכיוון דומה הלכו פרשנים ובעלי מחשבה רבים שניסו לשלב בין שתי השיטות. לדבריהם, הסוכה מוציאה את האדם מדירת קבע לדירת עראי, ומתוך כך הוא מכיר בהיותו בצל השכינה. כלומר, תפיסת הסוכה כענני כבוד אכן באה להוציא את האדם מההתייחסות לעולמו החומרי כקבוע.
ההבדל בין תפיסת "ענני כבוד" לתפיסה הממזגת בין שתי התפיסות, הוא בשאלה האם האדם צריך גם להרגיש את הארעיות, האם צריך להיות גם שלב של הפנמת חוסר היציבות של האדם בעולם. למ"ד ענני כבוד צריך לחיות רק את השגחת הקב"ה, וממילא נבין גם את חוסר עצמאותנו; אולם ייתכן והאידיאל הוא שילוב הרמוני בין שתי השיטות, מהלך שמורכב משני שלבים – לחוות באופן מלא וחזק את חווית הארעיות, ומתוך כך להגיע לרוגע ולנעימות של הביטחון בהשגחת הקב"ה.
סיכום: התמודדות נגד החומר או חלופה רוחנית
ראינו שתי דעות מרכזיות בנוגע לטעם מצוות הסוכה – זכירת ישיבת בני ישראל במדבר בסוכות של ממש, וזכירת הנהגת הקב"ה את ישראל במדבר בענני שכינה. הדעה הראשונה מתקשרת באופן פשוט להתמודדות מול תקופת האסיף, ונראה להסביר כך גם את הדעה השנייה. ראינו גם אפשרות לשלב בין שתי הדעות.
לפי הדעה הראשונה, כדי להוציא מהאדם תפיסה בעייתית פוטנציאלית לגבי רכושו, צריך לעקור אותו מביתו-מבצרו. תחושת הביסוס הכלכלי הינה ממשית, האדם חווה באופן חזק מאוד את העוצמה שלו, את היכולת שלו, את שלל אפשרויות ההנאה מהעולם הזה שעומדות בפניו. הנכסים שלו עומדים לנגד עיניו, וגם הידיעה שהוא הצליח להשיג אותם במו ידיו חרוטה בחזקה על לבו. מעשה פשוט, שתופס כמה דקות מהיום ואינו מצריך השקעה מרובה, לא יצליח לערער את התחושה החזקה הזאת. לא תועיל כאן מצווה כגון נתינת צדקה או הפרשת תרומות ומעשרות. כדי למנוע את הבעיה צריך לקחת את האדם, כולו, למציאות הפוכה לחלוטין מזו שהוא חי בה. כדי להוציא אותו מחוויית היציבות עליו לחוות ארעיות, כדי להוציא אותו מחווית השליטה עליו לחוות תלותיות. לחוות אותה לגמרי, כחוויה מלאה, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. עליו להיכנס כל כולו לחוויה הזאת למשך שבעה ימים רצופים. אין דרך אחרת להשפיע עליו השפעה של ממש. האדם נדרש לעזוב את ביתו המלא כל טוב, לגלות חזרה אל המדבר ולהיזכר כי לא בזכותו ירש ארץ. אלוקיו הוא שנותן לו את הקרקע האיתנה, והוא גם יכול לשמוט אותה מתחת רגליו. חווית נדודי המדבר יכולה להיות כרוכה באי-נעימות ובקושי, אך זו הדרך היחידה להחזיר את האדם למצב התקין והמאוזן, שבו הוא מתייחס לרכושו הפרטי בפרופורציות הנכונות.
הדעה השנייה מציבה דרך אחרת להתמודדות עם אתגרי האסיף. במבט ראשון לא ברור כיצד היא מתמודדת מולם, אך זהו בדיוק עניינה – לא לתקוף חזיתית את הבעיה, לא להילחם מול התופעה השלילית, אלא ליצור תופעה חלופית חיובית. אמת, כדי להשפיע השפעה אמתית על בעל הנכסים, יש צורך במצווה שתקיף אותו לגמרי, שכל כולו ייכנס לתוכה; אלא שהמציאות שאליה נכנס האדם איננה מציאות מנוגדת למציאות חייו, היא פשוט מציאות אחרת. שונה. בעולם הזה יכולים להתקיים שני מצבים מנוגדים, יציבות וארעיות, אך יש גם מציאות מעבר לעולם הזה. האדם אינו נזרק מביתו, אלא מוזמן להתארח בבית אחר, להיפגש עם אורח חיים שאיננו מכיר. לא אל מקום של צער הוא הולך, כי אם אל מקום של שמחה, של קדושה. מקום מוגן ובטוח כארמון המלך, מקום מרומם כבית המקדש, מקום מאושר כחופת חתן וכלה. בשיא חווית העוצמה הכלכלית, התורה קוראת לאדם להתנסות בחוויה אחרת, בישיבה בצל השכינה. עולם חדש נפרש לפניו, עולם של ביטחון בקדוש ברוך הוא, ביטחון שמביא לתחושה של שלוות נפש אמתית, שלמות פנימית. חוויה כזאת יכולה להוציא את האדם מהשקיעה בעולם הכסף – הוא יכיר בעובדה שיש עולם טוב יותר, רגוע יותר, שמח יותר, ויבחר בו.
לומד התורה, שיושב מול סוגיות מסכת סוכה, מוצא את עצמו מול שתי תפיסות עולם. האחת קובלת על החושך, וחברתה מוסיפה אור. האחת נשארת במישור המציאותי הריאלי, וחברתה נוסקת לגבהי מרומים, לערפילי טוהר. ומנגד, האחת מעוננת ומעורפלת, עוסקת במושגים מופשטים חסרי הגדרה ממשית, וחברתה מספקת לאדם דרך התמודדות ברורה ומובנת, שמטפלת בבעיה בגובה העיניים. בינו לבין עצמו, אולי יוכל לזהות בנקל האם הוא מאן דאמר ענני כבוד, או מאן דאמר סוכות ממש. ייתכן שנפשו נמשכת מטבעה אחרי אחת הגישות. ואם לא, ינוע בין סוכת העננים לסוכה הממשית, ובין אנשי המלחמה לאנשי האורות הגנוזים, ואולי יבנה לו סוכה מאלו ומאלו – שהרי כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת.
