טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא – כרוב

"דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי האדמה. בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא; אלא כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו - שהכל, היכי משכחת להו? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי וכרתי" (ברכות, לח ע"ב).

פירוש: וכן דרש רב חסדא משום (בשם) רבינו, אשר בדרך אגב מעירים: ומנו [ומיהו] רב, שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ואילו רבותינו היורדין מארץ ישראל, ששוב מעירים בדרך הסבר: ומנו [ומיהו] החכם שכך כינויו — עולא משמיה [בשמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", לפי שלאחר שליקתם פסקו להיות ירקות באותו טיב כמקודם. ורב חיסדא מדעת עצמו אמר, ואני אומר שיש לקבוע שיטה ממוצעת: כל ירק שתחלתו, כלומר, בעודנו חי מברכים עליו "בורא פרי האדמה", שהוא ראוי כבר לאכילה, אם שלקו מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", כי שליקתו פוגמת בטיבו. וכל וירק שתחלתו היתה ראויה רק לברכה "שהכל נהיה בדברו", שאין רגילים לאוכלו חי, וכשמבשלים אותו זו דרך אכילתו הרגילה, אם שלקו צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה". ושואלים: בשלמא [נניח] כל שתחלתו ברכתו "שהכל נהיה בדברו" וכאשר שלקו ברכתו "בורא פרי האדמה" שיש ירק שנעשה טוב יותר על ידי הבישול ובעודו חי אי אפשר כמעט לאוכלו, משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא [מוצא אתה אותה דוגמא בכרוב בסלקא ובדלעת], אלא כל ירק שתחלתו ברכתו "בורא פרי האדמה" וכאשר שלקו ברכתו "שהכל", משום שהירק מתקלקל על ידי הבישול היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו]? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [מוצא אתה אותה] דוגמא לכך בתומי וכרתי [בשומים וכרישים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כרוב עלים   שם באנגלית:  Kale    שם מדעי:  Brassica oleracea var. Acephala

שם נרדף במקורות: קולסי כרוב   


נושא מרכזי: אופן אכילת כרוב (חי או מבושל) ומהו "מצטמק" (על קצה המזלג)?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכרוב הקש/י כאן.

מתאורי הכרוב בספרות חז"ל משתמע שהכרוב היה כרוב העלים בעל הגבעול המפותח (קלח) שבראשו צמחה שושנת עלים (ראו בתמונה). זן זה נקרא ברומית "קאוליס" ובלשון המשנה קולסי כרוב. בכרוב העלים נאכלו הן העלים והן הגבעול שנקרא, לדעת י. פליקס, בלשון המשנה "אספרגוס". רמז לזהות זן הכרוב עשוי להיות תיאור אופן אכילתו המובא בסוגייתנו. מדברי הגמרא אנו לומדים שהוא נאכל בעיקר על ידי בישול. אכילת כרוב חי אינה מקובלת ולכן כאשר הוא נאכל כך מברכים עליו ברכת "שהכול". הצורך בבישול סביר מאד בהתייחס לגבעול הקשה ואולי גם ביחס לעלים של הזן "כרוב עלים"(1). קשה יותר ליישם את דברי הגמרא ביחס לזן "כרוב ראש" שעליו נאכלים בדרך כלל חיים.

לעובדה שהכרוב נאכל לאחר בישולו יש ביטוי לא רק לעניין הלכות ברכות אלא גם לעניין דיני בישול בשבת. אומרת התוספתא (שבת, ליברמן, פ"ב י"ד): "השכח תבשיל על גבי כירה וקדש עליו היום בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. במי דברים אמורים בתבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן הרי אילו מותרין. רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן הרי אילו מותרין מפני שרע להם. אבל תבשיל שבשל כל צרכו כל המצטמק ויפה לו כגון כרוב ופול ובשר טרוף אסור, וכל המצטמק ורע לו מותר". מפרש רש"י (שבת, לז ע"ב): "מצטמק - מתמעט וכויץ (ד"ר מ. קטן: "רישטריינ"ט" (restreint) = מתכווץ, מצטמצם) לשון שדים צומקין (הושע ט), כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה, ובלשון צדק נצטדק, וכן כל תיבה שראש יסודה צד"י, כשהיא מתפעלת - נותן ט' אחר צד"י". בפרושו של הפועל "מצטמק" דנו בעיקר האחרונים (ראו סקירה בפורום "אוצר החכמה" כאן) כאשר ציר הדיון הוא האם "מצטמק" הוא מתכווץ או מתייבש. בין כך ובין כך ברור שהדרך העדיפה לאכול כרוב היא על ידי בישול הגורם להצטמקותו (או התייבשותו) כתוצאה מאיבוד נוזלים(2).

לענ"ד שני התהליכים (התכווצות והתייבשות) קשורים זה לזה משום שאיבוד נוזלים מרקמה חיה גורם גם להצטמקותה. בגמרא בחולין (קכז ע"ב) אנו לומדים על "הצטמקות" שעשויה להתרחש גם ללא בישול: "... והתולש מהן בשבת חייב חטאת; לימא מסייע ליה: ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן סלקא דעתך? עץ בעלמא הוא? וא"ר יצחק: בעל מנת ליבשן. טעמא דכרוב ודלעת הוא, כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו, הא שאר פירות מטמאי וכו'". רש"י: "כגון הכרוב והדלעת - שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה". דוגמאות אחרות להצטמקות ללא בישול שבהן הדגש הוא על שינויי הנפח אנו מוצאים בגמרא בשבת (צא ע"א): "הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו ... הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת תיקו". ובירושלמי (תרומות, פ"ב הל' ב'): "פעמים שהשאור יפה והוא תפוח הא אילו סולת היתה צמוקה ועכשיו שהוא שאור יפה והוא תפוח את רואה את התפוח כאילו צמק ונראית חסירה וכו'".

דרך נוספת לאכילת כרוב היא על ידי כבישה שלמעשה דומה לבישול ("דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל" (פסחים, עו ע"א): "מן השדה תאכלו את תבואתה. כל זמן שאתה מוציא בשדה אתה אוכל ממה שאצרת בבית מן השביעית. כלה מן השדה אין אתה אוכל ממה שהכנסת בבית. מכאן אמר רבי אלעזר הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כגון כרוב וקשואין גדולים וקשואין קטנים אף על פי שכלה מן השדה (אין) אחד מהן אוכל והולך עד שיכלה מין האחרון שבחבית וכו'" "פסיקתא זוטרתא, (לקח טוב) ויקרא, בהר, עא ע"א). בירושלמי (וילנא, פאה, פ"ז הל' ג') המתאר תקופת שפע בארץ ישראל ניתן ללמוד על אחד ה"מרשמים" להכנת כרוב: "ראיה אזל לחד אתר ואייתון קומי' כרוב מצמק. א"ל סגין דבש יהבתון ביה אמרין ליה לא יהבינון בי' מיניה וביה הוא". מפרש "פני משה": "הוה מעשה וכו'. כל זה ללמדנו שבזמן שהיו עושים רצונו של מקום היתה הברכה משתלחת בבתיהם ובאוצרותיהם ... כרוב מצמק. מבושל ומצטמק ויפה לאכול. וא"ל הרבה דבש נתתם בו והשיבו לא הטלנו כלום אלא מיניה וביה הוא מתוק כדבש". מתוך הסיפור ניתן לדעת שאחת הדרכים להתקנת כרוב היתה בעזרת כבישה או בישול בדבש.

כרוב עלים - ניתן לראות בבירור את ה"קלח" המעובה בבסיס הצמח.

(1) מעניין ציין שמומחי תזונה בני זמננו ממליצים שלא לצרוך כמויות גדולות של עלי "כרוב העלים" (kale) חיים בגלל נוכחות של שתי תרכובות העלולות לגרום לנזקים למערכת ההורמונלית דבר המתבטא בתנודות ברמת הסוכר, המשקל והבריאות המטבולית: פרוגויטרין הפוגעת בסינתזת הורמון התירואיד ויוני thiocyanate המדלדלים את ריכוז היוד הדרוש לפעילות התירואיד.
(2) מעבר לשלב בישול מסויים או במאכלים בהם יש צורך ברוטב, תוספת הבישול עלולה לגרום לנזק ואולי זו כוונת רבינו חננאל (שבת, לז ע"ב): "הא דאמר רב נחמן בר יצחק מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. כללא דמילתא כל דאית ליה מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית ליה מיחא מצטמק ויפה לו הוא כו'. האי כללא לגבי רב ושמואל אמרה ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהא סייעיה ר' עקיבא ממישן לרב אשי. לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע לו מותר". "מיחא" הוא כנראה הרוטב ומדובר בתבשיל שיש עניין לשמור עליו.

לעיון נוסף:

הרב מרדכי הוכמן, שמואל והכרוב הרפואי.


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.