מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מה עדיף לקנות ספר תורה מהודר, או לכתוב בעצמו בכתב פחות יפה?

הרב צבי שפיץ

סוכה יא ע"ב

שאלה

אדם בעל אמצעים החליט לקיים בעצמו מצוות כתיבת ספר תורה. לצורך כך למד במשך זמן רב את הלכות סת"ם, וכן למד אצל סופר מומחה כיצד כותבים את האותיות וכל הנלווה לכך. ובמשך יותר משנה כתב כמה יריעות לספר תורה, אולם למרות רצונו ועמלו נוכח לראות, שהכתב שלו אינו נאה כל כך, והינו פחות יפה באופן ניכר מהמצוי אצל רוב הסופרים.

וכעת נפשו בשאלתו, האם עדיף שיכתוב בעצמו את ספר התורה, כי מצווה בו יותר מבשלוחו, או שעדיף שיקנה מסופר מומחה ספר תורה מהודר בכתב נאה במיוחד, ועל ידי כך יקיים מצוות "זה קלי ואנווהו"? נציין, שיש לאותו אדם יכולת לרכוש את הספר המהודר ללא קושי.

תשובה

א. בקיום מצוות עשה, אם התוצאה תהיה שווה בין אם האדם יקיים אותה בעצמו ובין אם ישלח שליח לעשותה עבורו – עדיף שהמחויב במצווה יעשה אותה בעצמו ולא ע"י שליח, אפילו אם משלם לשליח, ואפילו אם יצטרך לבטל מלימוד התורה כדי לקיימה.

ב. ולכן עדיף שאדם יקדש בעצמו את אשתו, ויבדוק בעצמו את החמץ בביתו בערב פסח, וידליק בעצמו נרות חנוכה, וכן שיטרח בעצמו לכבד את השבת לפחות בדבר אחד וכיוצא בזה.
אולם בדיעבד, אם שלח שליח לעשותה במקומו – נחשב בשמים כאילו המשלח קיים את המצווה, ובפרט אם שילם כסף לשליח. אולם השכר שיקבל בשמים יהיה פחות מהשכר שהיה מקבל אם היה מקיימה בעצמו. (1)

ג. לגבי השאלה שבנידון דנן, עדיף שישכור סופר שיכתוב עבורו ס"ת, או שיקנה ס"ת מהודר, מאשר שיכתוב בעצמו את ספר התורה. ויכתוב את המילים האחרונות של הס"ת כמנהג ישראל.
אולם אם הכתב שלו יפה וסביר, כמו רוב ספרי התורה המצויים, אלא שניתן לקנות ספר תורה מהודר ויפה עוד יותר – עדיף שיכתוב בעצמו את הספר. (2) 

ד. מצוות שאדם לא מחויב לעשותן, אלא שהתורה אמרה שאם אדם רוצה לעשות דבר מסוים – עליו לקיים מצווה אחרת קודם, במקרים אלו יכול גם לכתחילה למנות שליח שיקיים עבורו את המצווה, למרות שהשליח יברך את ברכת המצוות.
לכן רשאי אדם למנות שליח שישחט לו עוף או בשר, למרות שגם הוא יודע לשחוט, וכן רשאי למנות שליח שיפריש עבורו תרומות ומעשרות או שיגעיל עבורו כלים או יטביל אותם, וכיוצא בזה. (3) 
 

מקורות:
(1) נאמר במשנה בקידושין (מא.) "האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה" ע"כ. ושואלת על כך הגמ': השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא? כלומר, אם המשנה מתירה לאיש ולאשה לעשות שליח לצורך הקידושין שלהם, פשוט שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ולמה המשנה צריכה לכתוב את זה? ומתרצת הגמ', אמר רב יוסף – מצווה בו יותר מבשלוחו ע"כ. ופירש רש"י, דכי עסיק גופו במצוות, מקבל שכר טפי ע"כ. כלומר – בתוצאה של חלות הקידושין, אין הבדל אם האיש יקדש בעצמו את אשתו, או שימנה שליח לקדשה עבורו, ובשני המקרים לאחר שהאשה תקבל את טבעת או את כסף הקידושין, היא נעשית אשתו של האיש שנתרצתה להתקדש לו. אלא שאם המקדש יעשה בעצמו את מעשה הקידושין – הוא יקבל שכר רב יותר על המצווה.
כתב השו"ע או"ח (סי' רנ, א) שאפילו אדם חשוב שיש לו כמה משרתים, ישתדל להכין בעצמו איזה דבר לצורך השבת כדי לכבדה. כמו שכתוב בגמ' בשבת (קיז.) שגדולי האמוראים עשו בעצמם עבודת כפיים מסוימת עבור צורכי השבת, כי אדרבא, זהו כבודו של האדם בזה שמכבד את השבת. וכתב שם המשנ"ב (ס"ק ג) שהיות ומצוות כבוד שבת מוטלת על כל אדם, לכן חל עליו הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו. והוסיף שם בשער הציון (ס"ק ט) שלכאורה קשה, איך הותר לאמוראים לבטל מלימוד התורה, הרי יכלו למנות שליח שיעשה עבורם גם מלאכות אלו? ותירץ, שרק במצוות שאינן מוטלות על גופו, כמו גמילות חסד עם הזולת, אם יש אדם אחר שיעשה אותן במקומו – אין לו לבטל מלימוד התורה. משא"כ במצוות כבוד השבת, שמוטלת על כל אדם בנפרד לקיימה, בה קיים הכלל של – מצווה בו יותר מבשלוחו, אפילו אם לצורך כך יבטל מלימוד התורה.
וכיוצא בזה כתב השו"ע בהל' פסח או"ח (סי' תרלא, ב) לגבי מצוות בדיקת חמץ בערב פסח וז"ל: יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה, ולא יאכל עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד – לא ילמד עד שיבדוק ע"כ. ולכאורה הרי יכול לעשות שליח שיבדוק עבורו את ביתו, ומבואר בשו"ע או"ח (סי' תרלד, ד) שהשליח גם יכול לבטל את החמץ עבור המשלח. וא"כ למה שיבטל את לימוד התורה ולא יעשה שליח? אלא הטעם הוא כמו שהובא לעיל מהשער הציון, שבמצוות שאדם מחויב לעשותן בעצמו, חל הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו. ולכן החיוב לאדם לעשותן קיים למרות שעי"כ יתבטל מלימוד תורתו, ואע"פ שאפשר לעשותן ע"י שליח.
ונוסיף עוד, שהעדיפות לקיים את המצווה בעצמו קיימת, גם אם ישכור את השליח בכסף, שאז נחשב השליח כפועל שלו וידו כידו, וכל מעשי הפועל מתייחסים כאילו בעה"ב עשהו, כמבואר בגמ' בב"מ (י.). ואע"פ שמוכח מכאן ששליח תמורת שכר עדיף על שליח בחינם, בכל זאת רצון הקב"ה שאדם יעשה בגופו את המצוות כדי שעל ידן יתקשר יותר לקיום המצוות ולהתדבק בבורא ית"ש שציוונו על המצוות, וממילא יקבל יותר שכר עליהן. אמנם ודאי שאם שלח שליח אפילו בחינם שעשה עבורו את המצווה – השליחות מועילה, כי קימ"ל ששלוחו של אדם כמותו.
(2) בגמ' סוכה (יא:) כתוב שלרבנן, אפילו אם לא אגדו את הלולב עם ההדסים והערבות, אלא נענעו כל מין בפני עצמו, יוצאים ידי חובת מצות ארבעת המינים. אולם, מלכתחילה יש מצווה לאוגדם יחד, כי באופן הזה קיום המצווה נאה יותר. ונאמר בשמות (טו, ב) "זה קלי ואנווהו". כלומר שיש מצווה לקיים את המצוות באופן נאה ככל האפשר.
והנה בגמ' בשבת (קלג:) כתוב שחיוב מצוות "זה קלי ואנווהו" קיים בכל מצווה ששייך לעשותה באופן נאה יותר, וכן בכל הפרטים המרכיבים את המצווה. ובמצוות כתיבת ספר תורה הנוי צריך להיעשות: בכתיבתו, באופן עשיית הלשמה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן – סופר סת"ם שמומחה בהלכות הסת"ם ובצורת הכתיבה, ואפילו המעיל שעוטפים בו את הספר תורה – צריך שיהיה נאה ביותר, וע"ש בגמ'.
הספיקות שבנידון השאלה דנן, וטעמי הכרעת התשובה
לאור האמור, יש לדון בנידון השאלה דנן. מצד אחד – ישנה מצווה בתורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ולמדו מכאן חז"ל שישנו חיוב קיומי גם בזמן הזה על כל אדם לכתוב ספר תורה. ועיין בשו"ע יו"ד (סי' ער, א-ב) ובט"ז שם (ס"ק ד), ובש"ך (ס"ק ה), ובביאור הגר"א (ס"ק ג) פרטים נוספים. ולכן ודאי שטוב עשה העשיר שלמד את ההלכות והאופן המעשי לכתיבת האותיות בס"ת, כדי לקיים את המצווה בעצמו. שהרי קימ"ל שבמצוות שחלות על גוף האדם לעשותן, מצווה בו יותר מבשלוחו. אולם מצד שני, במקרה דנן, אם יכתוב בעצמו את הס"ת, אע"פ שהס"ת יהיה כשר, ויקיים בו את המצווה של כתיבת ס"ת, אולם הוא לא ייראה יפה כמו שמקובל ברוב ספרי התורה המצויים. נמצא שחסר כאן באופן ניכר ממצוות "זה קלי ואנווהו" שיש לקיים בעת כתיבת ספר תורה, וכפי שכתוב בגמ' בשבת (קלג:) שצורת הכתב היא חלק בלתי נפרד ממנה. אלא אם כן יקנה ספר תורה מוכן מסופר מומחה או שישכור אותו לכתוב עבורו ס"ת.
ונראה שבנידון דנן ידחה החיוב של "זה קלי ואנווהו" את ההידור של מצווה בו יותר מבשלוחו משתי סיבות. האחת – שהחיוב לעשות בעצמו את המצוות המוטלות על גופו קיים רק כאשר התוצאה שתתקבל אם יעשה אותה בעצמו או ע"י שליח תהיה זהה, ולכן במצוות כמו קידושי אשה, בדיקת חמץ, נרות חנוכה, הכנות לשבת וכדו', מכיוון שאין שום נ"מ מי יעשה את המצווה, חל כאן על גופו החיוב לקיים אותה בעצמו. משא"כ כאשר יהיה הבדל מהותי בעצם קיום המצווה, אם הוא יקיימה או שליח, כמו בנידון דנן שהס"ת שהוא כותב הינו פחות יפה באופן ניכר מרוב ספרי התורה האחרים – מעיקרא לא נאמר החיוב של מצווה בו יותר מבשלוחו. ואדרבא, כאן עדיף שהמצווה תיעשה ע"י שליחו, כי רצון הקב"ה שהמצוות יהיו באופן הנאה ביותר ולא באופן הדוחה את העין, ולכן החיוב של זה קלי ואנווהו גובר.
הסיבה השנייה – הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו הוא מדרבנן, לעומת זאת החיוב של זה קלי ואנווהו שהוא – לדעת הראב"ד בסוכה (יא:) בהשגתו על בעל המאור, וכן לשיטת רש"י בסוכה (לא.) לדברי האחרונים ובספר כפות תמרים, ובחידושי החת"ס – הוא מהתורה. אמנם, לדעת הריטב"א בסוכה (יא:), ותוס' במנחות (מא: ד"ה אין), והרא"ש בב"ק לפי הבנת היש"ש שם (פ"א סי' כד) – חיובו מדרבנן, והפסוק בשירת הים הינו אסמכתא בלבד, ועיין גם בשו"ת חת"ס או"ח (סי' קפד). לפיכך לא מבעי לסוברים שחיוב עשיית הנוי במצווה הוא מהתורה, שוודאי חיוב זה דוחה את החיוב מדרבנן של מצווה בו יותר מבשלוחו, אלא אפילו לסוברים ששניהם מדרבנן, אולם מכיוון שלחיוב של זה קלי ואנווהו יש אסמכתא מהתורה, לפיכך הוא נחשב יותר מחיוב רגיל מדרבנן, והינו כעין דברי קבלה שיש לחשוש לו יותר, ולכן הוא דוחה חיוב דרבנן ללא אסמכתא וכדברי הריטב"א בראש השנה (טז. ד"ה תניא וכו') וז"ל שכל מה שיש לו אסמכתא מהפסוק, העיד הקב"ה שראוי לעשות כן וכו'.
לאור האמור, המסקנה בנידון דנן, מכיוון שישנו הבדל מהותי ביופי בין הכתב של העשיר לכתב של ספרי התורה שנכתבים ע"י רוב סופרי הסת"ם, לכן עליו לשכור סופר סת"ם שיכתוב עבורו ס"ת, או שיקנה ספר תורה מסופר מומחה, ועי"כ יקיים את מצוות כתיבת ספר תורה. אלא שיכתוב בעצמו את המילים האחרונות בספר תורה כמנהג ישראל בהכנסת ס"ת וכדברי הרמ"א (יו"ד סי' ער, א) שבאופן הזה נחשב כאילו כתב את הס"ת וע"ש. ובוודאי שיקבל שכר רב על שהשתדל רבות לקיים בעצמו את מצוות כתיבת ספר תורה, אלא שלא עלה בידו. ומצאתי בס"ד בנידון דומה, לגבי מילה, שכך הכריע למעשה בערוך השולחן יו"ד (סי' רסא, ה), ובשו"ת דובב מישרים (לרב מטשעבין זצ"ל ח"א סי' מז אות ב) לגבי ס"ת, וע"ש.
אולם אם הכתב שלו סביר ונאה, וישנם הרבה סופרים שכותבים ברמה הזו, נמצא שהס"ת שכותב הינו נאה, ומקיים בו ואנווהו, אלא שיש אפשרות להשיג ס"ת נאה יותר, והרי בתוספת יופי אין לך גבול, ולא נצטווינו לחפש ספר תורה או ציצית או לולב וכו' הנאה ביותר בשוק, וכפי שמבואר בשו"ע או"ח (סי' תרנו) וע"ש במשנ"ב (ס"ק ה). ובפרט שכאשר הוא כותב בעצמו, הוא מקיים את ההידור מדרבנן של מצווה בו יותר מבשלוחו.
(3) בסוג מצוות אלו, הרי לא נצטווינו לעשותן. שהרי אדם אינו מחויב שתהיה לו שדה בארץ ישראל כדי שיפריש מגידוליה תרומות ומעשרות, וכן אינו מצווה להשתמש בכלי מאכל שנקנו מהגויים. אלא אמרה התורה, שאם ירצה לאכול פירות וירקות מא"י – עליו להפריש מהם תחילה תרומות ומעשרות. וכן אם ירצה להשתמש בכלים שנקנו מהגויים – עליו להטבילם תחילה. לפיכך, מאחר ובמצוות אלו לא נצטווינו לעשותן, אלא הם משמשים רק כהיכי תמצי אם נרצה ליהנות מדבר מסוים, לכן מותר גם לכתחילה לשלוח שליח לעשותן עבורו, ואין כאן את הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו, כי אין כאן את ה-בו, מאחר ולא נצטווינו לעשותן.