דידקטיקה בפסיקה / רפי זברגר

סוכה יד ע''ב

הקדמה

נלמד את המשנה בעמוד א':
מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר.
נסרים העשויים מעץ כשרים לסכך באופן עקרוני, שהרי הם עומדים בתנאי של ''דבר שגידולו מן הארץ'' ו''אינו מקבל טומאה''. בכל אופן רבי מאיר אוסר לסכך בנסרים. למדנו בגמרא מחלוקת אמוראים כיצד להבין את מחלוקת התנאים:
אמר רב: מחלוקת בנסרין שיש בהן ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. אבל בנסרין שאין בהן ארבעה - דברי הכל כשרה. ושמואל אמר: בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה.
רב סובר כי מחלוקת התנאים הינה רק בנסר הרחב ארבעה טפחים ויותר. רבי מאיר חושש משום שסכך כזה נראה כמו תקרה של בית (גזרת תקרה), ושמואל לא חושש לכך. אבל, בנסר הקטן מארבעה טפחים כולם מסכימים שאין גזרה ומותר.
לעומתו, סובר שמואל כי מחלוקת תנאים דווקא בנסר הקטן מארבעה טפחים, ולכן רבי יהודה לא חושש לגזרת תקרה, ורבי מאיר סובר שגם נסרים אלו נכללים בגזירה, אך אם הנסרים גדולים מארבעה טפחים כולם מסכימים שיש גזרת תקרה ואוסרים.
נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.
הגמרא מעמידה דין זה בהעמדת הנסר סמוך לדופן הסוכה (תוך ארבע אמות מן הדופן) ולכן היא כשרה מכוח דין של ''דופן עקומה'' (סכך פסול הסמוך לדופן עד מרחק של ארבע אמות). למרות שהסוכה אינה נפסלת מכוח נסר זה, אך אין לישון או לאכול תחת הנסר, כיוון שיש להשתמש בסוכה (שינה, אכילה ועוד) אך ורק תחת סכך כשר.
 

הנושא

הגמרא דנה בסברותיהם של רב ושמואל, מקשה עליהן וגם מביאה הוכחות לכל אחת מן השיטות.
בהמשך, מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים ביחס לנסרים פסולים (רבי מאיר יותר משלושה טפחים, ורבי יהודה יותר מארבעה טפחים) במצב ''מעניין'':
אתמר הפכן על צידיהן. רב הונא אמר: פסולה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: כשרה.
אם הפך את הנסרים והניחם על עוביים, כך שכל נסר נראה למטה בסוכה קטן מהשיעור האסור. למשל, אם עובי הנסרים טפח, אז המתבונן מתוך הסוכה רואה נסרים אשר רוחב כל אחד טפח (וגובהו יותר משלשה/ארבעה טפחים), באנו למחלוקת אמוראים. רב הונא פסל סוכה זו, נלמד בהמשך את טעמו, ורב חסדא ורבה בנו של רב הונא הכשירו, כיוון שרוחבם הנראה של הנסרים הוא קטן.
איקלע רב נחמן לסורא, עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא, אמרי ליה: הפכן על צידיהן מהו?
כשרב נחמן הגיע לסורא, רב חסדא ורבה בן רב הונא עלו אליו ושאלוהו את שאלתנו.
אמר להו: פסולה, נעשו כשפודין של מתכת.
רב נחמן ענה להם שהסוכה פסולה, כיוון שאחרי שפסלנו את הנסרים הללו (כל תנא לשיטתו) הרי שהם מוגדרים כמו ''שפודין של מתכת'', אשר אסורים לסיכוך משום שאינם גדלים על הקרקע, ולכן לא משנה באיזה צורה נניח אותם - הם יהיו פסולים ויפסלו את הסוכה.
אמר להו רב הונא: לא אמרי לכו אמרו כוותי?
כנראה שגם רב הונא היה שם, או אולי שמע את תשובת רב נחמן מאוחר יותר, וכנראה ששלושת החכמים התלבטו לפני כן, כיצד יפסוק רב נחמן בשאלה זו. לכן הגיב רב הונא ואמר לברי הפלוגתא שלו: והלא אמרתי לכם שרב נחמן יפסוק כמו שאני פסקתי, וגם הוא יפסול את הנסרים הללו.
אמרו ליה: ומי אמר לן מר טעמא ולא קבלינן מיניה?
ענו לו שני החכמים (רב חסדא ורבה): האם אתה נימקת לנו את הפסיקה שלך? תשובה זו בעצם טוענת, שאם היינו שומעים גם ממך את הנימוק והטעם לפסיקת שלך, כנראה לא היינו חולקים גם עליך.
אמר להו: ומי בעיתו מינאי טעמא ולא אמרי לכו?
עונה להם רב הונא: האם שאלתם אותי מה הטעם והנימוק לפסיקה? אם הייתם שואלים בוודאי הייתי עונה ומסביר לכם את הטעם.
 

מהו המסר

מהי בעצם מחלוקת רב הונא עם רב חסדא ורבה בנו (של רב הונא)? כנראה שזו מחלוקת דידקטית כיצד יש ללמד הלכות ופסיקות. האם יש ללמדם קודם את כל ההלכות, להספיק כמה שיותר, ורק בשלב מאוחר יותר להסביר ולנמק את טעמם של ההלכות. או שיש להכניס את הטעם כבר בלימוד הראשוני, ולכל הלכה יש להוסיף ולבאר את טעמה.
מסיפור המעשה אנו למדים, כי בהחלט ''יש עניין לתבל'' את הפסיקה גם עם נימוקיה. הנימוק יותר ''מרחיב את הדעת''. יותר מפנים את ההלכה בפני השומע. ואולי גם יגרום לזכור אותה טוב יותר, והחשוב מכל – יגרום לבצעה למעשה.
אדם השומע הלכה וגם מבין את טעמה, מרגיש ''יותר מחובר'' לנושא, וממילא גם מבצע אותה ביתר חשק ושמחה.
יש להעיר, כי ייתכן שישנם אנשים אשר "מדבר על ליבם" דווקא הדרך השנייה. הם קודם מבקשים ''לאסוף מידע''. ללמוד כמה שיותר הלכות למעשה, לדעת מה לעשות ומתי, וזה מספק אותם בשלב ראשון (ואולי בכלל). לאחר מכן, הם ישמחו גם לדעת את הנימוקים, אבל חוסר ידיעתם אינם מונעת מהם לקיים את הפסיקות כהלכתן.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]