מן הקל אל הכבד / רפי זברגר

סוכה כ ע''א

הקדמה

למדנו לעיל כי הפרמטרים להגדרת סכך כשר הינם: גידולו מן הארץ, אינו מקבל טומאה ותלוש (לא מחובר לקרקע). בדף הקודם למדנו את המשנה העוסקת בהגדרת "דבר המקבל טומאה":
מחצלת קנים גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.
מחצלת אשר עשויה מקנים, אם ייחד אותה בעשייתה לשכיבה הרי היא מוגדרת ככלי המקבל טומאה (למרות שאין לו בית קיבול, אך מכיוון שהוא עשוי לשכיבה, הוא מקבל טומאת מדרס, ולכן נטמא גם מדברים אחרים).
אך אם ייחד את המחצלת בעשייתה לשם סכך, הרי אינה נחשבת לכלי (אינה מיועדת לשכיבה ולכן לא נטמאת טומאת מדרס), וניתן לסכך בה את הסוכה.
רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה, ואין מסככין בה, לסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.
רבי אליעזר אינו מבחין בין מחצלת גדולה למחצלת קטנה, וסובר כי אותם דינים חלים גם במחצלת קטנה.
הגמרא תרחיב ותסביר בדיוק מהי המחלוקת בין התנאים.
 

הנושא

הגמרא מקשה על סתירה לכאורה בין מסקנות שניתן להסיק מתוך חלקים שונים במשנתנו:
הא גופה קשיא, אמרת: עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. טעמא - דעשאה לשכיבה, הא סתמא - לסיכוך. והדר תני: לסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. טעמא - דעשאה לסיכוך, הא סתמא - לשכיבה!
חכמים במשנה מפרטים שני דינים ביחס למחצלת קנים. אם ייחד אותה לשכיבה הרי היא כלי ומקבלת טומאה ולכן אסור לסכך בה, ומבינים מכאן שאם לא ייחד אותה לשום דבר (סתמא) אינה כלי ומותר לסכך בה. בדין השני פסקו חכמים שאם ייחד את המחצלת לסיכוך אינה כלי לקבל טומאה ולכן מותר לסכך בה, ומסיקים מכאן שאם לא ייחד אותה לשום דבר (סתמא) הרי היא כלי ואסור לסכך בה – סתירה לכאורה בין שתי המסקנות במקרה של סתמא!
הא לא קשיא; כאן - בגדולה, כאן – בקטנה
עונה הגמרא כי שני דינים בדברי חכמים עוסקים בשני מקרים שונים. הרישא עוסקת במחצלת גדולה, ולכן במקרה של סתם אנו מחשיבים אותה לסכך (מחצלת גדולה בדרך כלל נעשית לסכך), לעומת הסיפא בדברי חכמים, שם מדובר על מחצלת קטנה, וכאן במקרה של סתם אין מחשיבים אותו לסכך (מחצלת קטנה נעשית בדרך כלל לשכיבה).
ממשיכה הגמרא להקשות באופן דומה גם משני הדינים בדברי רבי אליעזר במשנה:
אימא סיפא: רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה. טעמא - דעשאה לשכיבה, הא סתמא - לסיכוך. אימא סיפא: עשאה לסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, טעמא - דעשאה לסיכוך, הא סתמא - לשכיבה!
הדיוק מהדין הראשון של רבי אליעזר מלמד כי סתם מחצלת נעשית לסיכוך ומותרת, ואילו מהדין השני של רבי אליעזר לומדים הפוך: סתם מחצלת נעשית לשכיבה ואסור. כאן לא ניתן לתרץ כמו בדברי חכמים ולחלק בין מחצלת גדולה למחצלת קטנה, שכן רבי אליעזר מתייחס במפורש גם למחצלת גדולה וגם למחצלת קטנה.
אלא אמר רבא: בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך, כי פליגי - בקטנה. תנא קמא סבר: סתם קטנה לשכיבה, ורבי אליעזר סבר: סתם קטנה נמי לסיכוך
הגמרא משנה את הבנתנו במשנה ואומרת כי במחצלת גדולה אין מחלוקת לא במפרש לשם מה עשאה, ולא בסתם. כולם מסכימים שסתם מחצלת גדולה עשויה לסיכוך ומותרת. ומחלוקתם לגבי סתם מחצלת קטנה, וממשיכה הגמרא להסביר את הלשון במשנה, לאור העמדה זו של המחלוקת:
הכי קאמר: מחצלת הקנים גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה. טעמא - דעשאה לשכיבה, הא סתמא - נעשה כמי שעשאה לסיכוך, מסככין בה. ואתא רבי אליעזר למימר: אחת קטנה ואחת גדולה, סתמא כשרה לסיכוך.
הסיפא של דברי חכמים מתייחסת לסתמא מחצלת גדולה באופן הבא: אם לא עשאה לשכיבה כמו הדין ברישא, אלא עשאה סתם, הרי אנו דנים זאת כאילו עשאה לסכך, ולכן תהיה כשרה (וזו משמעות המילים ''לסיכוך מסככים בה"). להסבר זה חכמים לא התייחסו במפורש למחצלת קטנה, אך ניתן להסיק מדבריהם שהם סוברים כי סתם מחצלת קטנה נועדה לשכיבה ואסורה. על כך (רק על הדיוק בדברי חכמים לגבי סתם) מתייחס רבי אליעזר ואומר כי גם סתם של מחצלת קטנה הינה מיועדת לסיכוך וכשרה.
אמר ליה אביי: אי הכי, רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה? אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה!
מקשה עליו אביי, אם זה ההסבר במשנה, הרי שרבי אליעזר היה צריך לנקוט בלשונו אחת גדולה ואחת קטנה (ולא הפוך כפי שכתוב במשנה), שהרי הגדולה הוא הדין הפשוט, והקטנה מתייחסת לגדולה. תמיד מקדימים את הפשוט ולאחר מכן מייחסים את הדין השני לדין הראשון הפשוט. רש''י מביא מספר דוגמאות מהש''ס לעיקרון זה:
כדתנן בראש השנה (כ"ט, ב'): אחד יבנה ואחד כל מקום כו', ובבבא קמא (נ', ב'): אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה כו', ובמסכת סוטה (מ"ג, א'): אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש, וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי.
1. רבן יוחנן בן זכאי קובע במשנה במסכת ראש השנה, כי לאחר חורבן בית המקדש, התקינו שיהיו תוקעים בשופר בכל מקום. גם ביבנה (שם חכמים מסכימים) וגם בשאר מקומות המושווים ליבנה.
2. המשנה במסכת בבא קמא פוסקת, כי גם החופר בור (לשון הכתובה בתורה והיא ''פשוטה'') וגם החופר שיח (בור ארוך ונמוך), וגם החופר מערה (מקורה) דינם שווה ואם נפל שם שור או חמור – חייבים.
3. המשנה במסכת סוטה פוסקת כי לא רק הבונה בית בעצמו חוזר מעורכי המלחמה כנאמר במפורש בתורה, אלא גם אדם הקונה בית, או המקבל בירושה, או אפילו מקבל במתנה – כולם חוזרים ושבים הביתה מן המלחמה.
 

מהו המסר

קושיית אביי והרחבה של רש''י מלמדת אותנו כי אם רוצים להשוות מספר דינים זה לזה, יש להקדים ולומר את הדברים הפשוטים. אומרים את הדין או ההלכה המוסכמת וברורה לכול, ורק לאחר מכן מציינים ומשווים אליה גם את הדינים האחרים.
זוהי אמנם "הערה מתודית" אך ניתן ללמוד ממנה גם על נושאים אחרים בחיים. אם עומדים בפנינו מספר משימות לביצוע, חלקם פשוטים וברורים, וחלקם יותר מורכבים ויותר מסובכים הרי שיש להתחיל בדברים הפשוטים. נבצע הדברים הטריוויאליים ולפעמים גם הקלים ליישום ורק לאחר מכן נתמודד עם שאר המשימות היותר מורכבות.זה נכון לגבי פתרון מבחנים, אך גם לגבי כל מיני משימות העומדות בפנינו במהלך חיינו. נשאף ללכת תמיד "מן הקל אל הכבד''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]