פרופורציות בחיים / רפי זברגר

סוכה כז ע''א 

הקדמה

נלמד את המשנה מהדף הקודם:
מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה.
המשנה מספרת מעשה רב במאכל ומשתה הנדרש לסוכה, בשני חכמים: רבן יוחנן בן זכאי ביקש לאכול בסוכה גם אכילת ארעי כמו טעימת תבשיל שאין בה שיעור חיוב. גם רבן גמליאל ביקש לשבת בסוכה ולאכול מים המוגדר תמיד כשתיית ארעי שאינה מחויבת בסוכה. ועתה עוברת הגמרא למעשה רב נוסף הפוך מזה שלמדנו זה עתה:
וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו.
רבי צדוק לא קיבל תבשיל (כמו במעשי רב הקודמים) אלא לחם ממש, אבל פחות משיעור ביצה. באכילת כזאת סבר ונהג רבי צדוק שלש הלכות:
1. אינה חייבת אף בנטילת ידים, שכן לדעתו, רק לחם המחויב בברכת המזון חייבים ליטול ידים לפניו. ומכיוון ששיעור זה אינו מחויב בברכת המזון, גם לא נטל ידים לפני אכילתו. בכל אופן כרך את הלחם במפה ''משום נקיות'', כפירושו של רש''י.
2. שיעור קטן כזה גם אינו מחויב בסוכה ולכן אכלו מחוץ לסוכה.
3. וכמוסבר בסעיף 1 גם אינו מחויב בברכת המזון, ולכן לא ברך עליו בפועל ברכת המזון.
 

הנושא

מיד שואלת הגמרא בשלהי הדף הקודם ''שאלה המתבקשת'' ביחס ללימוד שלמדנו בדף שלפניו:
מעשה לסתור?
הרי למדנו בדף כ''ה. ''אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה''. כלומר, אכילת ארעי אינה מחויבת בסוכה, וכיצד המשנה מביאה מעשי רב אשר סותרים הלכה זו. במילים אחרות: מדוע התנאים מקפידים לאכול בסוכה מאכלים הפטורים מאכילה בסוכה.
תשובת הגמרא מתחילה בסוף הדף הקודם וגולשת לדף שלנו:
חסורי מחסרא והכי קתני: אם בא להחמיר על עצמו - מחמיר, ולית ביה משום יוהרא. ומעשה נמי, והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה, וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה - נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו.
תשובת הגמרא היא בסגנון של ''חסורי מחסרא והכי קתני''. כלומר, באמת חסרים פה מספר מילים בין שתי המשניות כדי להבין את הקשרם ובכך גם נפתרת שאלתנו. לאחר שלמדנו במשנה הקודמת כי אכילת ארעי אינה מחויבת בסוכה, כביכול ממשיכים ואומרים שבמקרה זה ניתן להחמיר ולאכול בסוכה אף אכילות ארעי (ושתיית מים הנחשבת לארעי), ואנו לא מגדירים זאת יוהרא ושחצנות. ההסבר לכך: אנו מגדירים יוהרא רק מקרים בהם כשעושים את המעשה אינו מוגדר כמצווה, כמו למשל לשבת בסוכה כשהוא מצטער בישיבתה. אדם ''המקפיד'' לכאורה ויושב גם כשהוא מצטער אינו נוהג כשורה, שהרי המצווה היא לשמוח בסוכה ולא להצטער בה. אך אם אוכל מאכל ארעי, אף שאינו מחויב בכך, אינו מתייהר במעשה זה, ואף משבחים אותו על כך כפי שנהגו רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל, המתוארים במשנתנו.
ממשיכה המשנה, למרות זאת ואף על פי כן, ''אין שום בעיה'' לנהוג כמו ''ההלכה הפשוטה'' הפוטרת מלאכול בסוכה אכילת ארעי, ואדם הנוהג כך ''עושה בסדר גמור'', כפי שנהג בפועל רבי צדוק.
הא כביצה - בעי סוכה. לימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף ואביי!
ממשיכה הגמרא להקשות מדיוק במעשהו של רבי צדוק: אנו מבינים שרבי צדוק לא אכל בסוכה כיוון שקיבל לחם בשיעור פחות מכביצה. אבל לכאורה ניתן לדייק מכאן, שאם היה מקבל שיעור כביצה היה מחויב לאוכלו בסוכה, והרי זה סותר את דעתם של רב יוסף ואביי שהתירו לאכול כביצה (אביי) ואף עד שתים או שלש ביצים (רב יוסף), כפי שלמדנו בדף כ''ו.
דילמא: פחות מכביצה - נטילה וברכה לא בעי, הא כביצה - בעי נטילה וברכה.
עונה הגמרא כי ''הדיוק שלנו אינו מדויק''. באמת אין חיוב לאכול בסוכה שיעור כביצה, כדעת אביי ורב יוסף לעיל. הדיוק שניתן לעשות במשנתו נוגע רק ביחס לחיוב נטילת ידים (אחד משלש הנהגות שנהג רבי צדוק): פחות מכביצה אין צריך ליטול ידים, אך אכילת שיעור כביצה מחייבת נטילה.
 

מהו המסר

למדנו היום פרופורציות בהלכה. יש הלכה שלמדנו אותה לעיל הפוטרת אכילת ארעי. למרות זאת, אין בעיה להחמיר ולאכול אף אכילת ארעי בסוכה, וזה כאמור לא נחשב ליוהרא.
דלאחר שראינו רבנים הנוהגים כך, היה אפשר לחשוב כי אדם הנוהג כמו ''ההלכה הפשוטה'' אינו מקפיד מספיק והיינו יכולים להסתכל עליו מעט בעין לא טובה, ולכן מסיימת משנתנו והגמרא שלאחריה ומספרת את מעשה רבי צדוק המלמד אותנו כי אין שום בעיה בכלל לנהוג ממש לפי ההלכה, גם אם אינו מחמיר לאכול בסוכה אכילת ארעי.
רבי צדוק היה מגדולי התנאים בשלהי בית שני. הוא כל כך הצטער על חורבן הבית הקרב ובא, שהתענה במשך ארבעים שנה! ואכל כל לילה גרוגרת תאנים לאחר תענית ביום. זהו רבי צדוק שכל כך החמיר בצומות וסיגופים בגלל מצב עם ישראל באותה תקופה, אך ''הקפיד'' שלא להחמיר ולאכול בסוכה, שלא צריך, ונהג לפי עיקר ההלכה הפוטרת מסוכה אכילת ארעי.
נלמד לכך עקרונות הלכה גם "לחיים": אם מותר להחמיר – זה בסדר להחמיר (כשאין יוהרא). אבל אין צורך להרגיש רגשי אשמה גדולים (וגם לא רגשי אשמה קטנים) אם לא נוהגים כחומרה אלא כעיקר הדין. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]