טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה – אתרוג
"גמרא. תנו רבנן: פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין? כדתניא, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר לא תחסר כל בה" (סוכה, לה ע"א).
שם עברי: אתרוג שם באנגלית: Citron שם מדעי: Citrus medica
שם נרדף במקורות: אתרוגא, תרונגא, פרי עץ הדר שמות בשפות אחרות: ערבית – אתרג', תרנג'
נושא מרכזי: האתרוג כפרי מאכל
לריכוז המאמרים שנכתבו על האתרוג הקש/י כאן.
המין הביולוגי "אתרוג" כולל זנים רבים ומקובל לחלקם לשלוש קבוצות: 1. זנים חמוצים כמו למשל הזן Diamente שהוא הזן מקלבריה (איטליה) אב המוצא של הזן החבד"י, הזן היווני והזן הבלדי מישראל (הזנים ה"אשכנזיים"). 2. זנים מתוקים כמו הזן מקורסיקה והזנים המרוקאים. 3. אתרוגים חסרי ציפה הם אתרוג האצבעות והאתרוג התימני (ראו בתמונות 1-2). למרות השונות הרבה בין זני האתרוגים מחקרים גנטיים מלמדים שכולם מייצגים מין עתיק ומקורי. לא ניתן לגלות בזני האתרוג שנבדקו גנים ממקורות זרים כמו למשל לימון (שמקובל להרכיב עליו את האתרוג) ולכן מניחים שהזנים השונים התפתחו כתוצאה ממוטציות והכלאות בין זני אתרוג בלבד. האתרוג הוא הזן הטהור ביותר מבין כל ההדרים משום שהוא מופרה רק באופן עצמי ואיננו קולט אבקה זרה. מעניין לציין שבמקביל לבידודו של האתרוג, שאינו מקבל אבקה זרה, הוא מפרה מינים אחרים ולכן קיימים מינים רבים של הדרים המכילים גנים שמקורם באתרוג כהורה הזכרי.
ההשוואה שעורכת הברייתא בסוגייתנו בין טעם עץ האתרוג וטעם פריו רומזת על כך שהוא נאכל ואמנם בכמה מקומות בספרות חז"ל אנו לומדים על אכילתו. יתר על כן, בגמרא בסוכה (לז ע"ב) אף נאמר שהאתרוג מיועד לאכילה: "ואמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי, כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה וכו'"(1). לפני שנפנה לדון בשאלה מהי כוונת הקביעה "טעם העץ כטעם הפרי" נברר כיצד נאכל האתרוג? השאלה היא האם הוא נאכל גם חי או רק לאחר "המתקה" (שלוק, כבוש וכד') כנהוג בימינו.
ראיה לכך שהאתרוג נאכל חי אנו מוצאים בגמרא בסוכה (לו ע"ב): "איתמר, אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב: אין זה הדר. איני? והא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה וכו'"(2). ברור שרבי חנינא נגס מאתרוג חי שהרי אם הוא היה שלוק כיצד יכול היה לצאת בו ידי חובה. בהמשך דבריו (לז ע"ב) מוסיף רבה הלכה הנוגעת לאיסורי שבת: "ואמר רבה: הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו. מאי טעמא? הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה אתי למגזייה". החשש שמא יקצוץ את האתרוג לצורך אכילה קיים רק כאשר היא מיידית. כך מפרש רש"י: "אבל אתרוג דלאכילה קאי - כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה".
במשנה במסכת סוכה (פ"ד מ"ז) המתארת את מנהגי "הושענא רבה" נאמר: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן". אכילת האתרוגים סמוכה לשמיטת הלולבים. מפרש רע"ב "ואוכלים - הגדולים אתרוגיהן של תינוקות. ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. פירוש אחר התינוקות משליכים לולביהן מידם ואוכלים אתרוגיהן בשביעי. אבל הגדולים אין אוכלים אתרוגיהן כל אותו היום, דכיון שהוקצה למצוה למקצת היום הוקצה לכולו". בגמרא בסוכה (מו ע"ב) נאמר: "הפריש ז' אתרוגים לז' ימים, רב אמר כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר וכו'".
במסכת עבודה זרה (עו ע"ב) מסופר: "... כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב ליה למר יהודה וכו'"(3). שבור מלכא מלך פרס פרס (חתך) מאתרוגו למר יהודה ובאטי בר טובי על מנת שיתכבדו בפרי זה וגילה מודעות רבה למגבלות הכשרות העומדות לפני מר יהודה ולכן נעץ את הסכין בקרקע עשר פעמים. עלינו להניח שהאתרוג לא היה מבושל או כבוש משום שאז לא היה די בנעיצת הסכין והאתרוג היה אסור משום בישולי עכו"ם או בליעת איסור מהכלים בהם הותקן למאכל (לפחות ככבוש). אם האתרוג איננו נאכל חי יש בו משום בישולי עכו"ם שהרי הוא עולה, ללא ספק, על שולחן מלכים. ייתכן ונוכל למצוא תרחיש שבו מדובר באתרוג שהותקן לאכילה על ידי בישול כשר (הוא נקנה מיהודי) ולכן די בהכשרת הסכין אך בצירוף המקורות האחרים האפשרות הסבירה ביותר היא שאתרוג נאכל חי.
העובדה שהאתרוג נאכל גם כשהוא חי מאפשרת להסביר את דברי הברייתא האומרת ש"טעם עצו ופריו שוה". קליפת האתרוג מתחלקת לשתי שכבות: השכבה החיצונית דקה וצבעה צהוב או ירוק והפנימית עבה מאד בהשוואה למיני הדרים אחרים (תמונות 3-4). שכבה זו סיבית וצבעה לבן. היא יבשה ודמויית עץ ומהווה את החלק העיקרי של הפרי. השכבה הפנימית היא החלק הנאכל באתרוג ובני עדות תימן מעידים על כך שאתרוגם היה נאכל כמות שהוא על ידי בני ברית וגם המקומיים שאינם בני ברית. הפרי טעים למאכל וטעמו מתוק. על טעמו המתוק של האתרוג, או אולי אחד מזניו, נוכל ללמוד מהגמרא בשבת (קט ע"ב) העוסקת בתרופות למי ששתה מים מגולים: "... לייתי אתרוגא חליתא וכו'". מפרש רש"י במקום שחליתא הוא מתוק. סייעתא לדבריהם מופיעה בדברי ה"בן איש חי" (פרשת ראה):
"... ושמעתי שגם בארץ ישראל תוב"ב לא נהגו לברך וברכת שהחיינו תלויה במנהג, מיהו על אתרוג העיד הרב פרי האדמה שנוהגים לברך עליו שהחיינו בעיר הקודש ירושלים תוב"ב שאוכלים אותו בליל שני של ראש השנה במקום פרי חדש, ופה עירנו יע"א האתרוג הוא מתוק אך אינו מצוי הרבה כי אם מעט וכו'".
הסבר אפשרי הוא שטעם העץ (הקליפה הפנימית) שוה לטעם הפרי עצמו כלומר חלקו הפנימי הקטן של האתרוג(4). יש בהסבר זה רמז ליתרונו של האתרוג התימני על פני הזנים האחרים בעלי הציפה המרה. בויכוח על זן האתרוג האוטנטי הכשר למצוות ד' מינים עולים שמותיהם של הזנים התימני והמרוקאי כבעלי עדיפות על פני הזנים האחרים משום שבמקומות אלו לא הייתה מקובלת ההרכבה על זני הדר אחרים. טיעון נוסף שבו משתמשים חסידי זנים אלו להוכחת האוטנטיות שלהם הוא האפשרות לאוכלם כשהם "חיים" בניגוד לזנים ה"אשכנזיים" הנאכלים רק לאחר הכנה ממושכת.
במאמר "אתרוג – טעם העץ כטעם הפרי" מסביר אורן סעיד באופן דומה את דברי רבי מאיר ביחס לפלפלין שגם בהם נאמר "טעם העץ כטעם הפרי". הפרי של הפלפל השחור הוא ענבה המורכבת ממעטפת חיצונית עסיסית דקה ומגרעין. בתהליך העיבוד מסירים את המעטפת החיצונית ומפיקים את התבלין מהגרעין. מקור חריפות הפלפל היא בתרכובת פיפרין (piperine) הנמצאת הן בפרי החיצוני והן בגרעין וא"כ מובן מדוע "טעם העץ" (הפרי החיצוני) כטעם הפרי (הגרעין). ברצוני להעיר על דבריו שתי הסתייגויות: א. קיימות שיטות עיבוד שונות של הפלפל ולא בכולן מסולקת המעטפת החיצונית. שיטות העיבוד ורמת ההבשלה בעת איסוף הפרי קובעים את גוון הפלפל. ב. בניגוד לאתרוג שבו ה"פרי" הוא החלק הפנימי העסיסי הרי שבפלפל, על פי הסברו של סעיד, דווקא הגרעין היבש הוא הפרי ואילו ה"עץ" הוא המעטפת החיצונית העסיסית. לענ"ד ה"עץ" בפלפל הוא הענפים (ראו במאמר (ראו במאמר "עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין" (סוכה, לה ע"א)).
ניתן להציע הסבר נוסף על פי דרכו של י. פליקס(5) שתיאר את אופן ניצול התמרות, שהם הנצרים הרכים המתמרים ובוקעים באביב מגזע הצלף, לאכילה. לדעתו בזמן המשנה והתלמוד אכלו לאחר "המתקה" במלח או בחומץ גם חלקים אחרים של העץ דוגמת ענפים צעירים ועלים, ולא רק את פריו, וטעמם דומה במידה רבה לטעם הפרי. במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו) אנו מוצאים: "רשב"ג אומר תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס וכו'".
 |
|
 |
|
תמונה 1. אתרוג "תימני" לעומת "אשכנזי" |
|
תמונה 2. אתרוג "אצבעות" צילם: חנוך פלסר |
 |
|
 |
|
תמונה 3. חתך רוחב בלימון (מימין) ואתרוג |
|
תמונה 4. חתך אורך באתרוג תימני |
תודה לאיתן מרקוביץ על ההפניה לדברי ה"בן איש חי".
(1) פירוש: ואמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הדס דלריחא קאי [שעיקרו לריח בלבד עומד]. כי אקצייה [כאשר הקצה אותו] למצוה מריחא אקצייה [מהרחה הקצה אותו], שאין להשתמש בו עוד כדרכו אלא למצוה בלבד. ואילו אתרוג שמעיקרו לאכילה קאי [הוא עומד] כי אקצייה [כאשר הקצה אותו] למצוה מאכילה אקצייה [הקצה אותו] ולכן מותר להריח בו, שודאי לא התכוון גם להנאה צדדית זו".
(2) איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדבר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה הדר ואין יוצאים בו. ותוהים: איני [כן הוא]? והא [והרי] ר' חנינא היה מטביל בה, כלומר: היה מטביל את האתרוג ואוכל ממנו ונפיק [ויוצא] בה, כלומר: בשאריתו, לשם מצות אתרוג.
(3) פירוש: כי הא [כמו מעשה זה] שמר יהודה שהיה אדם גדול מבית ראש הגולה, ובאטי בר טובי שהיה עשיר מופלג, הוו יתבי קמיה [שהיו יושבים לפני] שבור מלכא מלך פרס. אייתו לקמייהו אתרוגא [הביאו לפניהם אתרוג]. פסק [חתך] שבור המלך מן האתרוג ואכל ממנו משהו, פסק [חתך] עוד חתיכה והב ליה [ונתן אותה] לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא [אחר כך נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע], פסק הב ליה [חתך ונתן לו] למר יהודה, שרצה להכשיר את הסכין, כך שהחיתוך בה לא יאסור את האוכל.
(4) "כפות תמרים", תחילת לה ע"א. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן נ"ח) מובאות דעות שונות ביחס לרעיון זה.
(5) עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' (186, 152).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
