טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות – יען
"תנו רבנן: מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין? ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי. אמר אמימר: והוא דאית ליה נעמיות" (שבת קכח ע"א).
שם עברי: יען שם באנגלית: Ostrich שם מדעי: Struthio camelus
שם נרדף במקורות: נעמית, בר יוכני
נושאים מרכזיים: א. מדוע "אוכלות" הנעמיות שברי זכוכית? ב. השימוש בביצת הנעמית.
נעמית הוא השם בו קוראות המשנה והגמרא ליען, כשמו בשאר השפות השמיות. התיאורים השונים המופיעים בספרות חז"ל והמפרשים הולמים היטב את זיהוי הנעמית עם היען. למשל, בירושלמי (כלאים, פ"ח הלכה ד') אנו מוצאים רמז למעמדו המסופק לכאורה של היען כעוף: "הירודות והנעמית הרי הן כעוף לכל דבר וכו'". הספק נובע מכך שהיען אינה עפה. מאפיינים נוספים בהם נרחיב להלן הם בליעת חפצים והשימוש בביצה ככלי קיבול. השם יען מופיע פעם בודדת במגילת איכה (ד ג'): "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". על פי מסורת התרגומים והמפרשים המסורתיים, ובניגוד לסברת חלק מהחוקרים, השם המקראי של היען הוא "בת יענה". עוף זה נמנה בתורה בין העופות הטמאים: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (ויקרא, יא ט"ז, דברים, יד ט"ו). אונקלוס מתרגם את בת היענה "וית בת נעמיתא" (1) (ויקרא, יא ט"ז) (ויקרא, יא ט"ז) ובתרגום השבעים אנו מוצאים Strouton שהוא היען הנקרא בלטינית Struthionem. בירושלמי (שבת, פ"א דף ג טור ד /ה"ד) נאמר: "תני רבי ישמעאל ואת בת היענה זו ביצת הנעמית". רס"ג (ויקרא, שם) מפרש "בת היענה – אלנעאמה". חלק מהחוקרים סבורים ש"בת יענה" היא דורס לילה (על הראיות לכאן ולכאן ראו במאמר "וכי בת יש לה ליענה"). לפי רוב הפרשנים והחוקרים גם השם "כנף רננים" (איוב, לט י"ג) מתייחס ליען.
תפוצת היען
מדברי רשב"ג אנו לומדים שהיענים היו שכיחים בארץ אם כי ברמה פחותה מחיות הבית המקובלות ולכן נוצרה מחלוקת תנאים לגבי מעמד ה"מזון" שלהם לעניין מוקצה ("... ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי"). היען שאיכלס את אזורנו הוא תת-מין של היען המצוי האפריקאי ונקרא יען הנגב (או יען סורי Struthio camelus syriacus). תת-מין זה גדל בעבר במדבר הסורי, בירדן, בנגב ובסיני. ממדיו קטנים מממדי גוף היען האפריקני. בנוסף, ליען הארץ ישראלי הייתה ביצה חלקה, בעוד שביצת היען האפריקני בעלת נקבוביות עמוקות.
על מציאותו של היען בנוף הארץ ישראלי בתקופות הקדומות ישנן עדויות ארכאולוגיות רבות. הרבה שרידים של קני יענים נמצאו באזורים המדבריים של הארץ. קני יענים ובהם ביצים שלמות נמצאו גם בשפיים וליד תל מיכל) הרצליה), דבר המעיד על תפוצתם גם באזור מישור החוף. עדויות נוספות לשכיחות היענים הם ציורי סלע מאזורים רבים מדרום הארץ בהם נראים עופות אלה, כמו למשל באתר ה'מרכבות' בבקעת תמנע (המאות הארבע עשרה- חמש עשרה לפנה"ס) או עדר יענים וציד שלהם בדרום סיני.
בתקופת ימי הביניים עדיין היו היענים שכיחים באזורים רבים בארץ. הם גדלו בטבע באזור ארץ ישראל עד אמצע שנות העשרים. בשנת 1929 הוצג ביריד המזרח בתל-אביב יען חי שניצוד במרחק של כשעתיים הליכה מבאר שבע. זהו הפרט האחרון של יען הנגב שניצוד בארץ. באוסף האוניברסיטה העברית נמצא פוחלץ של יען שניצוד במרס 1931 מצפון-מזרח לדמשק. בשנת 1966 נסחפה נקבת יען בשיטפון מאזור מעאן לערבה הירדנית, וכנראה שזה הפרט האחרון מתת מין זה שנצפה באזורינו.
היען במשק האדם
מסוגייתנו משתמע שלא רק שהיענים חיו בארץ אלא שאף גידלו אותם במשק האדם. "... אמר אמימר: והוא דאית ליה נעמיות". רמז נוסף לכך שהיו יענים ברשות האדם אנו מוצאים במדרש המתאר את גורלו של אגג: "ודכותה: וישסף שמואל את אגג [וגו'] ... א"ר [אבא] בר כהנא, חיתך בשרו זיתים זיתים והיה משליך לנעמיות וכו'". מגידול היענים במשק האדם לא נוכל להסיק על כשרותו (נושא הנתון למחלוקת (2)) משום שרק לאחרונה התחילו לגדלו עבור בשר (הנחשב למעדן) ואילו בעבר עיקר הגידול היה לצורך הביצים, העור והנוצות ששימשו לקישוט. בנוסף קיים תיעוד על גידול יען כחיית מחמד. מעניין שבמקורות תורניים בשר היען נחשב כלא ניתן לאכילה. כנראה שקיים הבדל בין בשר פרטים צעירים לבוגרים וכדברי בעלי התוס' בתשובות: (3)
"בת היענה – אמר הר"י האי דנקט בקרא את בת היענה ולא היענה עצמה, ואע"ג דיענה עצמה אסורה מפני שיענה אוכלת ברזל, וכשהיא גדולה קשה כברזל, ואין אוכלין אותה ומשום הכי נקט קטנות שהם דקות וראויות לאכילה ולאלו צריך לומר שהם אסורות".
בעולם וגם בארץ, קיימות חוות לגידול יענים. ניסיונות לגדל יענים לצורך שימוש בנוצות שלהם נעשו בארץ עוד בתחילת המאה העשרים אך ניסיונות הגידול נערכו בעיקר ביענים שיובאו מאפריקה, ולא בתת-המין המקומי. עם ירידת מחירי עור היענים בעולם ירדה כדאיות הגידול וחלק מהחוות נסגרו. הגידול בעת האחרונה מיועד בעיקר לאספקת בשר אך גם ענף זה נמצא בקשיים בגלל הוצאות ייצור גבוהות וביקוש ומחירים נמוכים. גם בארץ נסגרו רוב החוות ונותרו כמה שפנו לאפיק תיירותי. (נכון לשנת 2003(4)).
.jpg)
תמונה 1. להקת יענים – הזכרים בצבע שחור והנקבות אפרפרות
בליעת גופים זרים
היענים ידועים במשיכתם לחפצים נוצצים, ופרטים רבים שהוחזקו בשבי מתו מאכילת חפצי מתכת, כמטבעות, חוטי ברזל, טבעות, שברי זכוכית וכדומה. היו מקרים שבקיבת השרירים (קורקבן) של יען נמצאו שעוני יד וחפצים שונים אחרים. התנהגות זו איננה מקרית והיא חלק מהתאמות מערכת העיכול של היען. היען ניזון מעשב, מזרעים, מחרקים, מזוחלים קטנים ומכרסמים ועל מנת לסייע בטחינתם היען בולע באופן אינסטינקטיבי אבנים הנקראות "אבני קורקבן" (Gizzard stones). ערימות מסוג זה נמצאות לעיתים ליד שלדי בעלי חיים, בני זמננו או מאובנים, ומסייעות לקבוע את התפריט ממנו הם ניזונו.
לאור כך שלעופות אין שיניים המסייעות בריסוק המזון תפקיד זה מוטל, בעופות הניזונים מזרעים, על קיבת השרירים. לקיבה זו דפנות שריריות המערבלת את המזון יחד עם האבנים ובכך גורמת לטחינתו. הדפנות הפנימיות של קיבת השרירים הן בעלות קשיחות מסוימת וקצב החלפת תאים מהיר וכך נמנעת פציעת הדפנות. המזון נבלע בשלמותו ומגיע אל הזפק להשריה קצרה, משם הוא עובר אל קיבת הבלוטות שמפרישה אל המזון את מיצי העיכול. מקיבת הבלוטות עובר המזון אל קיבת השרירים לשם טחינתו. קיבת השרירים טוחנת את המזון אך אינה מוסיפה לו מיצי עיכול. המזון עובר מקיבת הבלוטות אל קיבת השרירים מספר פעמים עד לטחינתו הסופית.
הנטייה הטבעית של היען לבלוע אבנים איננה מלווה ביכולת אבחנה בין עצמים שונים ובמיוחד כאשר מדובר בעצמים שאינם נמצאים באופן טבעי בבית גידולו. מסיבה זו הוא בולע מכל הבא ליד (למקור). שברי הזכוכית המהווים, בסוגייתנו, מאכל לנעמיות אינם חלק ממזון הנעמית אלא חלק מ"אבני הקורקבן" שבעזרתם היא טוחנת את מזונה. יש להעיר שבניגוד לשברי הזכוכית בני זמננו בעלי השולים החדים המסוכנים ליען הרי ששברי זכוכית בעת העתיקה היו גסים ודמו יותר לאבנים. תוצאה נוספת של הבליעה הלא מובחנת של היען מתוארת בגמרא במועד קטן (כו ע"א): "רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא, בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה, אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות וכו'". היען חטפה את התפילין לא לשם אכילתן אלא כתוספת ל"אבני הקורקבן" שלה.
במדרש (במדבר רבה, וילנא, נשא, י"ב) אנו לומדים על ניצול מפתיע של התנהגות הבליעה של היען לצורך עיבוד סוג מסוים של זהב: "שבעה מיני זהבים הם: זהב טוב זהב טהור זהב שחוט זהב סגור זהב מופז זהב מזוקק זהב פרוים ... זהב מזוקק בית ר"ל אמר מחתכים אותו כזיתים ומאכילים אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק וכו'". המאפיינים השונים של הזהב (גוונים ודרגת קושי) נובעים מיסודות או מינרלים זרים המעורבים בו וניתן לשער שהמעבר במערכת העיכול של היען משפיע עליהם בדרך כלשהי. ייתכן, למשל, שהחומצות הנמצאות בקיבת היען מגיבות באופן כימי עם אותם חומרים ומנטרלות את השפעתם (5).
יכולת הבליעה הלא מובחנת של היענים מעוררת ענין רב ולכן במוזיאונים המתארים יענים (למשל בחוות גידול היענים בדרום אפריקה) מקובל להציג אוספי חפצים שנמצאו בקיבתם. בתמונה 2 מוצג אוסף חפצים שנמצאו בקיבת יען שמצא את מותו בגלל בליעת חפץ אחד יותר מדי. הוא בלע במהלך חייו ממחטת תחרה וממחטה פשוטה, כפפה בעלת כפתורים, חבל ארוך, מגוון של מטבעות נחושת, מסמרי מתכת, מהדקים, ווים ומסמר באורך של כ – 10 ס"מ שכנראה גרם למותו.
תמונה 2. תוכן קיבה של יען צילום: National Media Museum
ביצת היען
אומרת המשנה (כלים, פי"ז מי"ד): "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה, ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה וכו'". מפרש הרמב"ם במשנה: "... וכן ביצת היענה אם חפה אותה ועשה ממנה כלי וכו'". רע"ב שם מפרש: "וביצת הנעמית המצופה - בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל". אין ספק שרע"ב מבין שהמשנה בכלים מתייחסת לביצת היען שהרי היא היחידה שבגלל חוזקה ניתן לומר עליה "כיון דבלא ציפוי נמי עומדת". על מנת להפוך את ביצי היען לשימושיות היה צורך לצפות אותן באופנים שונים. מקובל היה לצפות את הביצים לצורך קישוט אך גם כדי לאפשר חיבור רצועות נשיאה כאשר הן נועדו לשמש ככלי קיבול (תמונה 3).
מהתוספתא (כלים (צוקרמאנדל) פ"ז הלכה ו') ניתן להסיק שביצי היען היו בשימוש שיגרתי: "... ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אף ביצת תרנגולת מצופה מקבלת כל שהוא, טמאה, ולא הוזכרו כנף העוז וביצת הנעמית אלא בהווה". על השימוש בביצת היען ככלי קיבול אנו לומדים גם מהלכות המופיעות במשנה תורה לרמב"ם: "... וכן מגופה שהתקינה להיות כלי מקדשין בה, וביצת הנעמית כשירה לקדש בה ואין צריך לומר שכשירה למלאות בה ולהזות ממנה" (הלכות פרה אדומה, פ"ו הלכה ד'). כך גם בהלכות כלים (פ"א הלכה ב'): "אבל כלים העשויין מעצמות העוף אינן מקבלין טומאה, חוץ מכלים העשוין מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה הואיל והן דומין לעצם מקבלין טומאה ככלי עצם וכו'".
ביצי היענים הן טרף מבוקש על-ידי חיות רבות, כצבועים, תנים ואף נמיות אך רק מעטות מצליחות לבקע את הקליפה הקשה כחרסינה. הנמיות, למשל, מצליחות לבקע את הקליפה על ידי השלכת הביצים בכוח ממקום למקום. הרחם שגם הוא אחד הטורפים המפורסמים של ביצי היענים מרים אבנים במקורו, ומשליך אותן על הביצים מגובה רב כדי לבקען. האדם למד לנצל את הביצים החזקות, כאשר הן שלמות, ככלי קיבול, ואת השבורות לעשיית חרוזים ששימשו להכנת שרשראות (ראה בתמונה 2). מפתיע לגלות שהקדמונים הצליחו לעבד את החרוזים באופן עדין ומדויק כל כך בעזרת הכלים הפרימיטיביים שעמדו לרשותם. במערות שהיו בשימוש בתקופות פריהיסטוריות נמצאו כלי קיבול מעוטרים שהוכנו מביצי יען. הבושמנים ("אנשי השיחים") משתמשים, עד ימינו, בביצי יען כמימיות וככלים לאיחסון גרעינים ובשמים. ביצי יען משמשות ככקישוט סמלי בבתי כנסת בעיר העתיקה בירושלים ובצפת. למנהג זה היתה מטרה מעשית והיא להגן על השמן במנורות התאורה שהשתלשלו מהתקרה מפני חולדות ועכברים. תליית הביצים העבירה גם מסר דתי – מוסרי שהתבסס על האמונה שהיען אינה דוגרת אלא מחממת את הביצים בכוח הראייה. מהיען ניתן ללמוד שעיקר התפילה המניב פירות היא הכוונה(6).
 |
|
 |
|
תמונה 3. שרשרת בת כ - 5,000 שנה עשוייה מקליפות ביצת יען. באדיבות דרור פורת ממוזיאון "בית מרים" בפלמחים. |
|
תמונה 4. כלי מביצת נעמית שנמצא בארץ, מן התקופה הכנענית התיכונה (2000-1550) לפנה"ס. באדיבות מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.
|
הרחבה
ביולוגיה
היען חי בלהקות מעורבות של זכרים ונקבות, ופרטים בגילאים שונים, העשויות לכלול לעתים עשרות ואף מאות פרטים. זכרים אחדים מתקבצים לעתים קרובות יחד, ומשוטטים עם יענים מתבגרים. התנהגות הרבייה עשוייה להתרחש במהלך כל השנה. לקראת הרבייה הזכר תוחם לעצמו טריטורית קינון ומזמין בעזרת "שאגה" מיוחדת את הנקבות להצטרף אליו. בשלב זה צווארו מאדים, והוא מציג טקס חיזור מורכב ויפה (ראו כאן). לעיתים קרובות מצטרפות אליו כמה נקבות המטילות ביצים אך רק אחת מהן היא במעמד "גבירה" שבסופו של התהליך מעמידה צאצאים.
ה"קן" הוא גומה בקרקע אותה חופר הזכר בעזרת אצבעותיו בתנועת סיבוב של רגלו. ההטלה מתרחשת אחת ליומיים בשעות אחר-הצהריים המאוחרות. ה"גבירה" מטילה לרוב 15-20 ביצים, ואילו כל אחת מן הנקבות האחרות מטילה רק 3-4. כך עשויות להימצא בקן אחד ובסביבתו עד 40 ביצים. הזכר השחור דוגר בלילה, והנקבה, בעלת צבעי ההסוואה, בשעות היום. בשעת סכנה הנקבה נצמדת לקרקע ופושטת את צווארה הארוך לפנים, וכנראה זה מקור הסיפור על היען הטומן את ראשו בחול. הנקבה הדוגרת היא ה"גבירה" בלבד אך מאחר והדגירה יעילה על 12-14 ביצים בלבד הרי שרק מביציה, שאותן היא ממקמת במרכז הקן, בוקעים אפרוחים. ייתכן ותצפיות בנקבות שהסתובבו בסביבות הקן אך לא דגרו למעשה הביאו למחשבה שהבקיעה עשוייה להתרחש גם ללא דגירה וכך כתב רבי חיים ויטאל (עץ חיים, היכל שני, שער ראשון, פרק א'):
"אח"כ מן העין יצאו הנקודו' דס"ג [מספר מלוי הוי"ה ביודין ואלף בתוך ואו] ולכן אין כ"כ הבל בעין כמו בג' מקומות הנ"ל כי אין דומה אור הנקודים הקטן כמו הטעמים אבל עכ"ז מצינו קצת כח בהסתכלות העין כנראה בחוש העין בטבע כענין ביצת בת היענה שנולד האפרוח על ידי הסתכלותה זמן מה בלתי שתשב על הבצים לחממם כמו שאר העופות וזה יורה היות כח ממשית בהסתכלות העינים. והנה מבחי' הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות" (תודה לקוראת שהפנתה אותי לקטע זה).
בקיעת הביצים מתרחשת לרוב תוך שעות ספורות בלבד, אך לעתים היא נמשכת עד 3 ימים. לאפרוחים אין "שן בקיעה", והם בוקעים את הקליפה בדחיפות בראש וברגליים. האפרוחים מתרוצצים מיומם הראשון בצד הוריהם, וניזונים באופן עצמאי. זמן קצר לאחר הבקיעה הם בולעים אבנים קטנות, המסייעות להם בטחינת המזון בקיבת השרירים. בשעת סכנה מתפזרים האפרוחים בין צמחים ורגבי אדמה, נצמדים לקרקע וקופאים במקומם, כשהם מנצלים את צבעי ההסוואה ופלומתם הקוצנית כדי להסתתר. במקביל הוריהם מציגים את "מצג הפצוע", כדי להסיט את תשומת הלב של הטורפים ולהרחיקם מהאפרוחים.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 34-35).
ז. עמר, 'מסורת העוף', נווה צוף, תשס"ד, עמ' 171-190.
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי":
השימוש בביצי יענים כתרופה – "ואי לא ליתי ביעתא דנעמיתא".
(1) לא ברור שכוונתו דווקא ליען.
(2) להלכה נפסק שהוא אסור. ראו למשל בתשובה של הרב י. ה. עמיחי "כשרות היען" .
(3) ספר מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט, מהד' ד.ס ששון, עמ' רפ"ד.
(4) א. פראג, 'כבר לא אומרים כן ליען (הענף נסגר).
(5) תודה לרב עדיאל יזדי על ההפניה למקור זה.
(6) א. שמש, 'עדויות מקוטעות לשימוש בביצי יענים כמצג עיטורי-סמלי בבתי כנסת', שנה בשנה, תשס"ג.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
