לאבדן אי אפשר
פסחים מט ע"ב
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת".
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: עם הארץ מותר לקורעו כדג".
קשה, וכי נכון לאבד אדם מישראל? הרי להדיא אמרו במדרש שאף בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, "לאבדן אי אפשר".
(ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל, יב) "פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים... וערבי נחל, אילו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקדוש ברוך הוא עושה להן, לאבדן אי איפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו".
ואפילו עובדי כוכבים רשעים המצירים לישראל, ניסה יונה הנביא להמנע מלהצילם מכליה. ואמר לו הקב"ה: (יונה ד, יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם?! הרי שרחמיו על כל אדם וברייה, ולא לחינם נבראו.
ואפילו אנשי סדום החטאים, ניסה אברהם אבינו להצילם, ונצטוונו ללכת בדרכיו - (בראשית יח, יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
ודומה לזה המעשה במדרש אלפא ביתא דבן סירא:
"פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו" וכו'.
וגם תמוהים הלשונות המשונים שנקטו:
וכי לענין נטילת נשמה מישראל מעלה או מוריד אם יום הכיפורים הוא, והרי נדחה הוא מפני פיקוח נפש?!
ולמה לקורעו כדג דוקא, יותר מכל עופות בהמות וחיות?
אלא שאף שבאו רבי אלעזר ורבי יונתן להרחיק ממידת עמי הארץ, בדבריהם רמזו הם לאהבתו ללא סייג של הקב"ה לכל בריותיו. מהו לנוחרו ביום הכיפורים, מהו לקורעו כדג? – להמיתו כהמתת אנשי נינוה. רק התראה היא זו. והוא הענין הנלמד ממעשה דיונה הנקרא ביום הכיפורים שהקיאו הדג.
ותיקון עמי הארץ נעשה באגד יחד שבטי ישראל מיד בחג אחריו.
לפיכך לשון "מותר לנוחרו" יתפרש מלשון "נחר ליה" המופיע בכמה מקומות בגמרא, כלומר להשמיע קול לסימן, והיינו להשמיע קול חמור ומאיים להחזירו בתשובה.
