כשדיני ממונות הופכים לדיני נפשות / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
על אף חריגותו של דין 'בא במחתרת', הוא אינו מספק אמצעי כל-יכול המסוגל למנוע לחלוטין את נגע הגניבה. הערך האבסולוטי הוא של החיים
בין דיני נזקי השור השונים שבפרשת משפטים, ואגב ההבחנה בין שור תם למועד, נחבאים ארבעה פסוקים המהווים בסיס לדיני הגנב (שמות כא, לז – כב, ג; דוגמא מצוינת לחוסר רגישות החלוקה הנוצרית בהשוואה לחלוקת הפרשיות של המסורה, שבה ארבעת הפסוקים מהווים 'פרשה סגורה' אחת):
כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.
הפסוקים התוחמים את הפרשייה מבארים את דיני התשלומים של הגנב: תשלומי כפל בדרך כלל, ותשלומי ארבעה וחמישה במקרה של טביחה או מכירה של שה או שור בהתאמה. בין לבין מתארים שני פסוקים את דין הגנב הבא במחתרת, פסוקים שהעסיקו רבות את לומדיהם מימי התנאים עד לימינו אלה ממש. על אף בעיות פרשניות כלל לא פשוטות (המוצגים בצורה מופתית בעיוניה של נחמה ליבוביץ על אתר), פשטי המקראות ברורים למדי; אם הגנב בא בסתר ניתן להורגו, מה שאין כן כאשר הוא מבצע את זממו בגלוי. הסיבה להלכה זו היא שבגניבה בסתר יש פוטנציאל של סכנת נפשות, כדברי רבא בסוגיית התלמוד, סנהדרין עב ע"א:
אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי (ואותו הגנב) מימר אמר (אומר בלבו): אי אזילנא (אם הולך אני) - קאי לאפאי ולא שביק לי (עומד בעל הבית כנגדי ואינו עוזבני), ואי קאי לאפאי - קטילנא ליה (ואם עומד כנגדי – אהרוג אותו). והתורה אמרה: אם בא להורגך - השכם להורגו.
דרכו של אדם לעמוד על ממונו ולמנוע מן הגנב לבצע את זממו. הגנב מצידו מוכן נפשית לתגובתו האפשרית של בעל הבית ולהריגתו. בכך הופך הגנב לרוצח בפוטנציה ולכן ניתן להציל את נפשו של בעל הבית בנפשו של הגנב.
הלכה זו מרחיקת לכת ביותר שכן תוצאתה היא הריגת אדם ללא דין וללא דיין. ואכן, באופן יוצא מן הכלל התורה עצמה מגבילה ומסייגת את הדין עצמו, באומרה: "אם זרחה השמש עליו דמים לו". הגבלות והסתייגויות מעין אלה רגילים אנו למצוא בתורה שבעל-פה.
דמו של הנגנב
הקושי הבסיסי ביותר בדין הבא במחתרת נעוץ בכך שמדובר בהלכה מניעתית. כלומר, הגנב שדמו הותר הרי לא בא מלכתחילה על עסקי נפשות; אין הוא רוצח רגיל. כך אכן ראתה זאת המשנה המשבצת הלכה זו בין אלו של בן סורר ומורה מצד אחד ובין דין הרודף והאונס מצד שני. אך כמובן מציאות הבא במחתרת שונה היא מאוד. כאמור, אין מדובר ברוצח, להבדיל למשל מבן סורר ומורה שהעתיד צופן לו מעללים כגון אלו, כדברי המשנה: 'בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים - רע להן ורע לעולם'. הבא במחתרת הוא בסך הכול... גנב. אכן עבירה, אך לא כזו הגוררת אחריה עונש מוות!
מדוע אם כן לא תחייב ההלכה את בעל הבית לשמור על קור רוח ולא לעמוד על רכושו ולהכניס עצמו לספק פיקוח נפש? אכן, כך מלמדת אותנו המשטרה בתל-אביב או בניו-יורק – לא להיאבק עם הגנב, אלא לתת לו את מבוקשו.
התשובה לכך היא שטבע האדם אינו כזה; אדם נורמלי לא מסוגל לראות את ממונו כלה ולא לעשות מאומה. הכרה זו בפסיכולוגיה ההתנהגותית של בעל הבית עולה בצורה ברורה מאוד משתי דעות בסוגיית התלמוד המקבילה בירושלמי (ח, ז; כו, ע"ג):
תני רבי חייה: במחתרת אין לו דמים, חוץ למחתרת (פני משה: כשעמד והלך לו לחוץ) יש לו דמים (ואסור להורגו).
תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו. חמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה (רואה הגנב את בעל הבית הרוצה לקחת את ממונו, ועומד עליו הגנב והורגו).
רב הונא אמר: נטל את הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו, אין ההורגו נהרג. מה טעמא דרב הונא? "כי יחם לבבו" (דברים יט, ו).
בעוד שרבי חייה מדייק באופן פשוט מן הכתובים שדמו של הגנב מותר רק בשעת ביצוע הגניבה, ר' שמעון בר יוחאי התנא ורב הונא האמורא הבבלי סוברים כי אין לחייב את הנגנב גם כאשר הרג את הגנב ביציאתו מהבית. התלמוד מסביר הלכה זו של רב הונא בכך ש'דמו של הנגנב חם', וכנראה אינו שולט זמנית במעשיו. ואכן, הפסוק שבו משתמש התלמוד לקוח מדין גואל הדם, דבר המלמד רבות:
פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
ממונו של אדם חביב עליו כגופו, והוא מגיב על לקיחתו הימנו ממש כאילו נהרגה לו נפש קרובה.
השפעה על רמת הפשיעה
זו אכן המציאות הפסיכולוגית של האדם. אך מה בדבר מציאות הרחוב שבו מתגוררים הנשים והאנשים? מה מידת ההשפעה של הלכות אלו והמסתעפות מהן על רמת הפשיעה בעולם שבו האדם חי? לשם השוואה נביא מספר דוגמאות ממקומות שונים על ציר הזמן והמרחב.
המקרה הראשון קרוב לאזור לידתו של התלמוד הבבלי, וזמנו הוא כמאה שנה לאחר עריכתו. האימפריה הססנית ששלטה (בין השאר) בפרס ובעיראק במשך כארבע מאות שנים הגיעה לקיצה בשנת 644 לספירה. קדם להתמוטטות זו הכיבוש הערבי של עיראק בשנת 633, וכצפוי בעתות של חילופי שלטון וחוק, המשמעת האזרחית-חברתית התפוררה כמעט לחלוטין. הביטחון האישי בעיר הדרומית בצרה היה כל כך חמור בשנות השישים המוקדמות של המאה השביעית, עד שבעלי האמצעים שכרו לעצמם שומרי ראש פרטיים.
כדי לשנות מציאות זו, נשלח גנרל מוסלמי בשם זיאד אִבּן אָבּי סוּפיָין להחליף את מושל העיר שהיה מצביא מהולל אך אדמיניסטרטור גרוע. בנאומו הרשמי הראשון ('חֻ'טבּה') הצהיר זיאד: "אנו נטיל עונש המתאים לכל עבירה: המטביע את חבירו – יוטבע; השורף את חברו – יישרף; הפורץ לבית חברו – אני אפרוץ ללבו; הפורץ לקבר – אקברנו בתוכו חיים". הצעד המעשי הראשון שעשה זיאד היה הטלת עוצר לילי על כל העיר בצרה, כאשר כל הנמצא ברחוב לאחר תפילת הערב ייערף ראשו מעליו. לאחר הלילה הראשון נמצאו למרגלות מבצר העיר שבע מאות גולגלות. לאחר הלילה השני – חמישים, ולאחר הלילה השלישי – אחת. בלילות הבאים העוצר לא הופר כלל!
נדלג נא כמה אלפי מילין ויותר מאלף שנים לאנגליה של תחילת המאה התשע-עשרה. במשך מאות שנים התייחסו בארץ זו בחומרה מרובה לעבירות הגניבה – במיוחד אם מדובר היה במעמדות הנמוכים ביותר של האוכלוסייה. העונש הנפוץ ביותר על עבירה זו היה תלייה והשימוש בו נעשה כמעט עד למאה העשרים. הנה למשל, המושב הרביעי של ה-Old Baily, בית המשפט והכלא הידוע לשמצה על גדות התמזה בלונדון, נפתח בשבעה עשר באפריל 1822. במשך תשעה ימים נידונו לפני השופטים הראשיים, סגניהם והרשם 221 מקרים, והוצאו גזרי דין מוות לעשרים ואחד אנשים ונשים. בין אלה היו: טבחית אחת שגנבה 25 ליש"ט ממעסיקה; שלושה גברים שהואשמו בגניבת סוסים; שניים שהואשמו בגניבת כבש בשווי של ליש"ט; זייפן כספים שנתפס בזיוף של 30 ליש"ט. דוגמה אופיינית זו לקוחה מספר מזעזע למדי בשם: The Hanging Tree: Execution and the English People 1770-1868, מאת V. A. C. Gatrell.
הדוגמה האחרונה שנזכיר בקצרה היא זו האמריקנית, הנוהגת עד ימינו אלו. לפי החוק שם, התואם את האתוס האמריקני, לאדם מותר לירות בגנבים הבאים אל ביתו ללא קשר לאיום אפשרי על חייו. על הקבלה אפשרית של חוק זה לדין הבא במחתרת ניתן לקרוא במאמרו המאלף של הרב מ' אברהם, ובתגובתו המלומדת של ד"ר א' ורהפטיג בכתב העת תחומין כח (תשס"ח). הרקע למאמר זה הוא המקרה הידוע של שי דרומי שירה בליל שבת בחורף שנת תשס"ז בבדואי שבא לגנוב עדר מחוותו המבודדת שבנגב.
מחיר החוק המוגבל
די ברור מדוע נצרכו המחוקקים במקומות ובזמנים שונים לתגובות כה חריפות. הגונב סוס בתקופה שבה הוא היווה את אמצעי התקשורת וההובלה היחיד בין ערים וכפרים מסכן למעשה את המרקם החברתי והכלכלי של הארץ. מאידך, ברור כי אמצעים דרקוניים כאלו מתאפשרים רק במערכת ערכים שאינה מייחסת חשיבות מכרעת לחיי אדם, ואין זה תלוי במעמדו, מינו או צבע עורו.
דין התורה לא מתאים למערכת כזו, ולכן, כפי שהזכרנו בתחילה, היא עצמה מסייגת מיניה וביה את היתר דמו של הגנב. ובואו חשבון; באופן מעשי, גנב הבא במחתרת יִמְצא כמעט תמיד את בעל הבית ישן או בשלבי התעוררות. במצב כגון זה, מסתבר כי ידו של הגנב תהיה על העליונה. היינו, הסיטואציה שבה יוכל הנגנב להרוג את הגנב אינה כה מציאותית כפי שניתן היה לשער מתחילה, וייתכן שגם בכך יש הקבלה לדין הבן הסורר והמורה שנאמר עליו: 'לא היה ולא נברא'.
אכן, אין בדין התורה אמצעי כל-יכול המסוגל למנוע לחלוטין את נגע הגניבה. הערך האבסולוטי הוא של החיים, וככזה הוא מונע מן החוק לטפל בצורה מוחלטת בעוברי העבירה. זו עובדה שכולנו משלמים עליה את המחיר מדי יום. האזרח מן הרחוב יודע כי החוק אינו מגן עליו; אם חדרו גנבים לביתו קרוב לוודאי שאפילו לא יטרח להגיש תלונה במשטרה אלא יפנה ישירות למתקין האזעקות שיקשרוֹ (בעד הון מרובה) לחברת שמירה פרטית.
האם כבצרה של זיאד סופייאני היינו? התשובה היא כמובן שלילית. אלא שלחיי מוסר וערכים יש מחיר והוא לעתים גבוה למדי. ערכי התורה והחיים מגבילים את תוקפו של החוק, ואם רוצים אנו שהמשטר וזרועותיו ינהגו באנושיות (או יותר נכון ב'א-לוהיות' של דין התורה), עלינו להקריב לשם כך לא מעט מרווחתנו האישית.
