אין עונשין מן הדין / סנהדרין עו ע"א
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
נחלקו אביי ורבא בסוגייתנו מדוע הבא על בתו (שאינה בת אשתו) נענש אף על פי שאיסור זה אינו מפורש בתורה. אביי למד זאת בקל וחומר מבת בתו, שמפורש בכתוב שנהרג על ביאתה. רבא השיג על לימוד זה: "וכי עונשין מן הדין?!", ולדעתו איסור הבא על בתו נלמד בשתי גזרות שוות ("הנה–הנה", "זימה–זימה"). אביי משיב על השגתו של רבא שאין כאן עונש מן הדין, כי איסור הבת אינו נלמד מאיסור בת הבת, אלא איסור בת הבת הוא "גלויי מילתא בעלמא" שגם הבת עצמה אסורה משום אותו איסור עצמו.
בביאור מחלוקתם ייתכנו שתי דרכים. האחת – רבא מודה לאביי שבגלויי מילתא בעלמא עונשין, אלא שלדעתו איסור הבת שונה מאיסור בת הבת, ואם כן, אין זה גלויי מילתא בעלמא. השנייה – רבא מודה לאביי שאיסור הבת בכלל איסור בת הבת, אלא שלדעתו אין עונשין מן הדין אף בגלויי מילתא בעלמא.
מן הסוגיה לעיל (נד ע"א) מוכח ככיוון השני. הגמרא שם אומרת שאביי ורבא נחלקו אם עונשין מן הדין, והרמ"ה (בסוגיין ד"ה ודייקינן) כתב שגם שם מדובר בגלויי מילתא בעלמא (וכן כתב בערוך לנר שם). וכך משמע בבירור גם מן הסוגיה במסכת תמורה (ט ע"א).
מסתבר שאביי ורבא חלוקים ביסוד הכלל שאין עונשין מן הדין. ונראה שאפשר לבאר את מחלוקתם זו על פי מחלוקתם המפורסמת במסכת תמורה (ד ע"ב) בעניין "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד": אביי אומר שאם אדם עשה איסור – מעשהו מועיל, ועל כך הוא לוקה; ואילו רבא סבור שמעשה האיסור אינו חל, והמלקות הן על ש"עבר אמימרא דרחמנא". נמצאנו למדים שנחלקו אביי ורבא על מה לוקים: על מעשה האיסור או על העבירה על ציוויו של הקב"ה.
לפי זה תובן דעת רבא בסוגייתנו: אף אם המעשה אסור, הרי מכל מקום אין הוא חל, ומאחר שהתורה לא הזהירה על עשייתו, אין מקום ללקות עליו. אך לדעת אביי קשה: מדוע לא ילקה? והלוא סוף סוף עשה מעשה אסור! ונראה שלדעתו אין עונשין מן הדין מכיוון שקל וחומר אינו אלא היקש הגיוני, ושמא יש עליו איזו פירכא שלא השגחנו בה, ואין לנו להעניש בלא שתהיה ודאות מוחלטת שהאדם ראוי לעונש (וכן ביארו כמה ראשונים, עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך אין עונשין מן הדין).
לפי זה תובן גם מחלוקתם בגלויי מילתא בעלמא. לדעת אביי, מכיוון שבנידון דידן אין מקום לשום פירכא שהיא – שהרי גוף האיסור אמור בתורה (הגם שבבת הבת ולא בבת עצמה) – אין מקום לפטור מעונש. לדעת רבא, לעומת זאת, אחת היא אם מדובר בגלויי מילתא בעלמא או בקל וחומר גמור – אין לוקין אלא על לאו המפורש בתורה.
נפקא מינה אחרת למחלוקת היא ענישה בידי שמיים. אם הטעם שאין עונשין מן הדין הוא שלא הייתה עבירה אמימרא דרחמנא, הרי דבר זה נכון אף בעונש בידי שמיים. אך אם מדובר בחשש לפירכא – הרי קמי שמיא גליא שאין מקום לפירכא, ולכן מן שמיא יכולים לענוש אף מן הדין (ועיין תורה תמימה במדבר פרק י"ב הערה טו, שביאר באופן זה כיצד הסגיר הקב"ה את מרים שבוע ימים מקל וחומר מנזיפת אביה).
