הוא הקטן / רפי זברגר

מגילה יא ע''א

הקדמה

לאחר שסיימנו את תיאורי כל ה''פתיחות'' של חכמים לדרשות העוסקות בפורים, מתחילה הגמרא באמצע עמוד א' בדרשות על פסוקי המגילה. אנו נתמקד בשתי מילים (הרביעית והחמישית) מתוך הפסוק הראשון של המגילה:
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
 

הנושא

הגמרא מנסה להבין משמעות המילה "הוא", שלכאורה מיותרת בפסוק, ומה באה ללמדנו.
הוא אחשורוש - הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.
דורשת הגמרא את המילה וקובעת כי רשעותו של אחשורוש הייתה לאורך כל שנות מלכותו. כבר בעלייתו לשלטון הצטרף ותמך ב''כתב השטנה'' ששלחו השומרונים מארץ ישראל למלך, על מנת לעצור את בניין בית המקדש השני, שהחלה להתבצע על ידי עולים מבבל אשר עלו עם זרובבל.
וכמובן, סופו של המלך אחשורוש ממשיך ברשעותו הגדולה, כשנענה לכתב השטנה של המן, אשר ביקש להשמיד, להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
הגמרא ממשיכה לצטט פסוקים נוספים מהתנ''ך המשתמשים במילה "הוא" ביחס לאנשים המבטא דרך חיים חיובית או שלילית לאורך כל חייו של אותו בן אדם. (בדוגמאות המובאות בגמרא, לכאורה אין צורך במילה ''הוא'')
• אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם (בראשית ל''ו, מ''ג)- הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו,
לומדים ממלה זו כי עשו היה ברשעותו מצעירותו ועד זקנותו. בצעירותו זלזל בבכורה ומכרה ליעקב אחיו, ובזקנותו, למשל כאשר התנגד לקבורת יעקב במערת המכפלה, עד אשר חושים בן דן שיסף את ראשו והרגו שם.
• וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה' ( במדבר, כ''ו, ט) - הן ברשען מתחילתן ועד סופן.
כבר בצעירותם היו דתן ואבירם ברשעם, למשל כשהם היכו אחד את השני ולא שעו להוכחת משה (הם שני העברים הניצים (שמות ב', י''ג)), ובזקנותם אנו מוצאים למשל שהצטרפו למחלוקת נגד משה ביחד עם עדת קרח.
• וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּה' הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז: (דברי הימים ב' כ''ח, כ''ב)- הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.
אחרי שלמדנו את העיקרון, מבינה הגמרא כי גם אחז, עליו נאמר ''הוא המלך אחז'' היה רשע לא רק בסופו כמסופר בתנ''ך, אלא הרשיע כבר מראשיתו.
• אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם: (דברי הימים א' א', כ''ז) - הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו
עיקרון זה נכון גם לכיוון החיובי  בדוגמאות המובאות מעתה. הפסוק בדברי הימים על אברהם מלמד שהיה אברהם צדיק במשך כל חיו. ואמנם המדרש מספר שכבר בהיותו צעיר לימים חיפש את בורא עולם המנהיג ומכוון את כל ברואיו ויציריו. וכמובן במשך כל חיו למד ולימד, וקיים את כל התורה כולה.
• הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (שמות ו', כ''ו) - הן בצדקן מתחילתן ועד סופן.
התורה מייחסת גם למשה ואהרן המשכיות בדרך צדקות מתחילת חייהם ועד אחריתם.
• וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: (שמואל א' י''ז, י''ד) - הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה - כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה.
על דוד לא נאמרה המילה ביחס לשמו כמו בכל הדוגמאות לעיל, אלא ביחס ''לקטנותו'' (הוא הקטן).
לאור דרכה של הגמרא לעיל, ממשיכים ומייחסים לדוד קטנות במובן של צניעות והנמכת קומה, בכל שלבי חיו.
בצעירותו למד תורה אצל מפיבושת. למרות שהיה מפיבושת מבייש את דוד בהלכה, דוד לא השיב לו וקיבל את ''תוכחת רבו'' בהכנעה (ברכות ד.). גם בימי מלכותו, דוד המשיך בדרך זו וקיבל עצות מאחיתופל ללא בושה, למרות מעמדו הרם. עקב כך קראו דוד גם לאחיתופל רבו אלופו ומיודעו (אבות ו', ג').
   

מהו המסר

מכל התארים הרבים אשר ניתן לייחס לדוד המלך, בחר התנ''ך להתייחס ולהעריך דווקא את קטנותו וענוותנותו.
אדם אשר אינו מחשיב את עצמו, מוכן לשמוע בעצתם של אחרים, ואף לקבלן, זהו בהחלט אדם בעל שיעור קומה.
ואם הוא מוכן לשמוע דברי תוכחה ואולי אפילו דברי נאצה ובכל אופן לא להגיב, לא לקלל ולרטון, הוא ''האדם הגיבור'', כנאמר באבות (ד', א'): איזהו גיבור הכובש את יצרו.
ניתן אולי לומר שתכונה זו אשר דוד ניחן בה, הרימה אותו לגבהים, והיא זאת שהביאה אותו למלוך על ישראל, ולהוות דוגמא ומופת לכל מלכים מזמנו ועד אחרית הימים. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]