חשיבות התהליך / רפי זברגר

מגילה יז ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו בתחילת המשנה הפותחת את הפרק השני, את ההלכה הבאה:
הקורא את המגילה למפרע - לא יצא.
אם הקדים את המאוחר במגילה לא יצא ידי חובת קריאת מגילה, שכן צריך לקרותה כסדר הכתוב בתנ''ך.
הגמרא ציטטה ברייתא ובה נאמר כי דין ''קריאה למפרע'' חל גם על הלכות נוספות:
וכן בהלל, וכן בקריאת שמע, ובתפלה.
• את הפרקים של הלל יש לקוראם כסדר כתיבתן בספר תהילים.
• מילים של קריאת שמע אין להפכם ולהקדים מילה אחת לשנייה, שלא לפי הסדר הכתוב בתורה. יש אומרים (הגר''א) שדין זה שייך רק למילים בתוך כל פרק ופרק, אך לא בין הפרקים. ולכן, אם הקדים וקרא פרשת "ויאמר" לקריאת פרשת ''והיה אם שמוע" יצא ידי חובה כי הפרקים אינם כתובים בתורה בסמיכות זה אחר זה.
• ברכות של תפילת שמונה עשרה, אותן תיקן שמעון הפקולי (יש דעה שתוקן על ידי מאה ועשרים חכמים אחרים) יש לאומרם כפי הסדר המתוקן. ואם הקדים ברכה אחת לשנייה, יש להמשיך מאותה ברכה על הסדר.
הגמרא מבארת את המקורות להסבר קדימות כל ברכה לחברתה. במאמר זה נתמקד בדיון אחד בנושא.
  

הנושא

ומה ראו לומר בינה אחר קדושה – שנאמר (ישעיהו כ''ט, כ''ג): כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ, וסמיך ליה (שם כ''ד): וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח.
הפסוקים הסמוכים בספר ישעיהו מהווים מקור לכך שברכת בינה (אתה חונן) נאמרת לאחר ברכת קדושה (ואתה קדוש).
ומה ראו לומר תשובה אחר בינה - דכתיב (שם ו', י'): הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:
הסמיכות בתוך הפסוק מלמדת כי אחרי שמבינים (יבין) מבקשים על תשובה (ושב).
אי הכי לימא רפואה בתרה דתשובה!
לאור הפסוק לעיל (ושב ורפא לו), מקשה הגמרא מדוע ברכת רפואה לא סמוכה לתשובה, ומדוע ברכת סליחה מפרידה ביניהם?
לא סלקא דעתך, דכתיב (שם נ''ה, ז'): יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹח.
עונה הגמרא כי יש פסוק אחר שבו אנו לומדים סמיכות של תשובה לסליחה, וזהו המקור לסמיכות זו בתפילה.
ומאי חזית דסמכת אהא, סמוך אהא!
ומיד השאלה המתבקשת, אם יש פסוק המלמד לסמוך רפואה לתשובה, ויש פסוק אחר המלמד לסמוך סליחה לתשובה, מדוע אנו מעדיפים את הפסוק השני על הראשון?
כתב קרא אחרינא (תהלים ק''ג, ג'-ד'): הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים.
עונה הגמרא כי יש פסוק נוסף בתהלים המלמד כי ברכת סליחה קודמת לרפואה ולגאולה, ולכן סליחה וגם גאולה נאמרים בין תשובה לרפואה.
והכתיב וָשָׁב וְרָפָא לוֹ!
מקשה הגמרא, לאור הפסוק שלמדנו לעיל, רפואה מגיעה מיד לאחר התשובה, ללא צורך בסליחה לפניה. ומדוע אם כן, מוסיפים ברכת סליחה בין תשובה לרפואה?
ההוא - לאו רפואה דתחלואים היא, אלא רפואה דסליחה היא.
תשובת הגמרא מעניינת מאוד. יש שני סוגי מחלות, וממילא ישנם גם שני סוגי תרופות. סוג אחד מוגדר "מחלת הנפש", והסוג השני מחלות הגוף. מחלת נפש מוגדרת בשמונה פרקים לרמב''ם כנטיית האדם לקיצוניות באחת ממידותיו ודורשת תרופה כמו כל מחלה אחרת. במקרה זה התרופה מגיעה לאחר תשובה בלבד. כאשר אדם מתחבט, מצטער ומתחרט על מעשיו, זוהי הרפואה האמיתית ל''חולי'' שלו. ומכאן שב"מחלות" כאלו הרפואה באה מיד לאחר תשובה, וניתן אולי לומר אף יותר מכך , התשובה - היא היא התרופה למחלה.
לעומת זאת, ברפואת הגוף, יש לעבור תהליך של סליחה מצידו של הקדוש ברוך הוא, ולא מספיקה תשובה של האדם עצמו. במחלות מסוג זה יש להקדים את הסליחה לרפואה ולאור זה נוהגים בתפילת שמונה עשרה.
 

מהו המסר

תשובה זו של הגמרא מלמדת אותנו כי לפעמים, עצם התהליך כבר עושה נפלאות. התהליך של בחינה מחדש, הכרה שלימה במעשים, הבנה כי חלקם לא היו צריכים להיעשות, בעקבות כך גם מגיעה חרטה בלב שלם – תהליך זה יוצר ריאקציה פנימית הגורמת לשיפור והיא מהווה ''תרופה'' למחלה ולמצב הבעייתי.
לאור זאת נוכל לומר כי כדאי ורצוי מאוד ''ליצור תהליכים'' בהם מלבנים את הנושאים, מבינים את שורש הבעיה, מנסים לבחון האם וכיצד לשנות ולשפר, ובכך מגיעים לתובנות טובות יותר, שהם בסופו של דבר מביאים לשינוי המיוחל.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]